סמל שמעון (שימלה) סוחר ז"ל

קורות חיים

סמל שמעון סוחר נולד ברחובות, ב-10 בדצמבר 1948 להוריו, שמואל וברכה, חברי קבוצת שילר. ב-1950 הצטרף אביו לצבא הקבע והמשפחה עברה לתל אביב ומשם לרמת גן. את לימודיו החל ברמת גן, המשיך בהדר יוסף ובשנת 1962 בנוה מגן, כשהוריו השתכנו במקום.

כאשר גילה זיקה מיוחדת לאמנות ולמוסיקה, נשלח לבית הספר התיכון על שם תלמה ילין בתל אביב, המכשיר תלמידים בשטח האמנות, תוך כדי הקניית ידע כללי. כבר בגיל צעיר מאד החל ללמוד נגינה בפסנתר והגיע להשגים לא מבוטלים.

משסיים לימודיו גוייס לצה"ל ובשל סוג בריאות נמוך, הוצע לו להצטרף ללהקה צבאית. אחר היסוס העדיף ענף חשוב יותר, במסגרתו יביא תועלת גדולה יותר - מודיעין. עוד בתקופת הטירונות חש כאבים ברגלו שהלכו וגברו משעבר נתוח ברגלו, בצבא, אולם בשל הלקוי הגופני שינה תוכניותיו ועבר קורס למחשב. במקצוע זה שירת במודיעין.

משנתגלה שחלה במחלה ממארת, חשוכת מרפא, גילה רצון עז ושירת בצה"ל עד יומו האחרון, ה-10 בינואר 1971.

ישנם גילויים שונים של גבורה עילאית, אחד מהם הוא המאבק עם מחלה קשה כאשר הנפגע עושה מאמץ עליון וזאת תוך כדי מלוי החובות המוטלים עליו. על אלה נמנה שמעון. במלחמת ששת הימים היה עדיין צעיר מכדי להתגייס ובמלחמת יום הכיפורים כבר לא היה בין החיים, בכל זאת הוא לחם מלחמה משלו, בגבורה שקשה לתארה במלים. היתה זו מלחמה נגד אויב אכזר, שאינו יודע רחמים: המחלה הממארת שסימניה נתגלו בשרתו בצה"ל, אליו התגייס באהבה ובהתלהבות. בכל זאת ועל אף הכל המשיך לשרת ולמלא בנאמנות ובמסירות את כל תפקידיו ואף מעל ומעבר לנדרש ממנו וכל זאת למרות הכאבים והסבל, הודות לכח רצונו העצום.

עדות לכך איגרתו של סגן אלוף יצחק מאירי לבני משפחתו בה נאמר בין השאר: "בשירותו הקצר של בנכם עמנו הצליח להתחבב על הכל ויעיד על כך כנוי החיבה "סרג'נט" שהוצמד לו. זכרו יהיה שמור עמנו ויתווה דרך לאחרים. בשמי, כמפקדו הישיר ובשם חבריו לעבודה קבלו נא תנחומינו".

מפקדו הדגיש בהספדו בהלוויתו ששמעון ידע ליצור סביבו יחס חמים ואנושי והקרין על כל האנשים בסביבתו חן וחביבות, בכל המצבים ובכל הדרגים. היה חרוץ ומסור, בעל רגש אחריות חזק בכל הנוגע לעבודתו. הוא לא השתמט משירות ומעבודות קשות, שהיו לרוב מעל לחובתו, אפילו כשהיה כבר חולה מאד והיו לו כאבים חזקים. גם לאחר הנתוח שנעשה לו ברגל, כדי למנוע את התפשטות המחלה, נתנו לו רופאיו את הברירה בין שיחרור מהמשך השירות אולם הוא העדיף להמשיך לשרת בצבא, על אף המגבלות הפיסיות שגרם לו הנתוח וזאת מתוך הרגשת החובה הלאומית ורגש פאטריוטי שקיננו בו.

כותבת אמו: "פעם הוא סיפר לי איך עשה 'שמח' בעבודה והצחיק את חבריו בשעה שתקפוהו כאבים חזקים ברגלו הוא הוסיף בשקט: אמא, את יודעת מה זה לצחוק עם כאבים?... בימים אלה, מאז הלך מאתנו אני עונה לו בלבי: כן, שמעוני, עכשיו אני יודעת מה זה. גם אני למדתי לצחוק ולחייך מבחוץ אפילו שהלב בפנים בוכה וכואב".

מורתו לפסנתר, רבקה גוילי, כתבה עליו: "שמעון היה אהוב עלי מכל תלמידי. יכולה אני לומר, כי כמעט כל תלמידי אוהבים את המוסיקה, כל אחד לפי דרכו, אולם רק מעטים זוכים לכך שהמוסיקה תשיב להם אהבה, שהשכינה תהיה שרויה בנגינתם. בשמעון מצאה המוסיקה מחזר כלבבה. לב נבון, רגיש ועניו. לא אשכח את ההשראה שבה ניגן את הסונאטה של בטהובן בשיעורנו האחרון, שבועיים לפני מותו. עם משפחתו ועם ידידיו נתייתמה גם המוסיקה".