שמואל היה אדם חכם, סמכותי והחלטי שהשרה בטחון סביבו, ועם זאת נעים הליכות ועדין נפש. כל מי שהכיר אותו אהב וכיבד אותו, את דעותיו ואת עצותיו. הוא היה איש בעל חוש הומור ורגיש, חם ואוהב אנשים. תמיד היו באים אליו בני-משפחה ואחרים להתייעץ איתו. כל המשפחה היו מכנים אותו "ראש השבט".
הוא עלה ארצה עם "עליית הנוער" בגיל 15 מדרזדן שבגרמניה, שם היה חבר בתנועת הנוער הציונית "מכבי הצעיר". גם בחברת הנוער בקבוצת שילר כל חבריו חיבבו אותו וכינו אותו "שמואליק". שם חיבה זה ליוה אותו כל השנים, כמעט בכל מקום.
כאשר שמואל התגייס לצבא הבריטי - היה בן 18. באותה תקופה גייסו אנשים מהקיבוצים. אחד החברים אותו רצו לגייס היה בעל משפחה, ושמואל התנדב להתגייס במקומו, היות והוא היה רווק. (כך היה תמיד - מוכן לוותר על הנוחיות האישית שלו, כדי לעזור לאנשים אחרים).
שמואל שירת בחיל התותחנים בצבא הבריטי. במסגרת זו שירת בסטלה-מאריס בחיפה, ביחידה שהגנה על העיר והנמל. באחד הימים הצליח לגלות אוניית אויב, ובהחלטה אמיצה הורה לפגוע בה, על כך זכה לציון לשבח.
כשהשתחרר מהצבא שב לקבוצת שילר, יחד עם חברו שהיה לו כמו אח - אדי פלג ז"ל. את אדי הכיר עוד בגרמניה ואיתו עלה ארצה. הם התגייסו יחד, השתחררו יחד, וחזרו יחד לקיבוץ.
בקבוצת שילר שימש כרכז הרפת, כגיזבר פנים וגם מונה לתפקיד סגנו של רכז הבטחון האזורי, היות והיה בקיא בענייני בטחון.
אותי הכיר כאשר הגעתי לבקר את אחי בקבוצת שילר. אז נפגשנו, הכרנו, התאהבנו ובמרץ 1948 התחתנו. הוא היה כל כך אהוב בקיבוץ, שאנשי המשק אמרו: "לא חבר התחתן היום אלא בן שלנו".
בננו הבכור, שמעון, נולד ב- 10 בדצמבר 1948. לדאבון לב הוא נפטר בגיל 22 ממחלה, בעת שירותו הצבאי. זאת היתה כמובן מכה קשב לשמואל, כמו לכל המשפחה.
4 שנים לאחר הולדת שמעון נולדה דליה, ובת הזקונים רוני נולדה כעבור שמונה שנים בעת ששמואל שהה בחו"ל כמלווה במשלחת ישראל לאולימפיאדת רומא.
הוא אהב לבלות עם בני משפחתו, וילדיו אהבו להתלוות אליו למשחקי כדורגל ולאירועי ספורט אחרים.
שמואל היה ממקימי חיל התותחנים של צה"ל עם קום המדינה, ואח"כ מילא שורה של תפקידים אדמיניסטרטיביים בכירים בצה"ל ובמשרד הבטחון, ביניהם תפקיד השליש הראשי של צה"ל. קראו לו "האבא של השלישות" כי תמיד עזר בעת צרה. בשנותיו האחרונות, עד יום מותו הוא מילא תפקיד המפקח המשקי של מערכת הביטחון. במסגרת תפקידיו שימש גם בתור קונסול ישראל ביוסטון, טקסאס. ביתנו היה בית חם ופתוח ליהודים ולא יהודים כאחד. הוא הצליח לקרב את כל מי שהכיר אותו, אליו ואל מדינת ישראל.
תחביבו העיקרי היה ספורט בכלל, וכדורגל בפרט. הוא מילא תפקידים אחראיים רבים בשטח הספורט בצה"ל ובמדינה, ביניהם: מרכיב נבחרת ישראל בכדורגל. הוא כתב גם מאמרים במדור הספורט ב"מעריב". בנוסף לתחביבו העיקרי - הספורט - אהב שמואל לצלם ולקרא ספרים. היה איש משפחה חם ומסור, והשתדל לבלות שעות רבות עם משפחתו.
שמואל סבל ממחלת לב ועבר שלושה התקפי לב במשך השנים, אך למרות זאת המשיך לשרת בצה"ל עד יומו האחרון.
כאשר הוענקה לו דרגת תת-אלוף ע"י הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, נכח בטקס בלישכת הרמטכ"ל גם רופאו האישי של שמואל. לאחר הענקת הדרגה, חש שמואל ברע, מרוב התרגשות, התמוטט ונפטר.
אני החלטתי להמשיך לקיים את המשפחה, בכל כוחותי, לתמוך ולעזור, ולשמר את זכרו של שמואל.