קורות חיים
נולד ב - 22 בינואר 1928 ברמת השרון, בן חיים ודבורה, מן המתנחלים הראשונים במקום. אחד הילדים הראשונים במושבה, למד בבית הספר המקומי, למד חשמלאות בבי"ס הטכני מונטיפיורי, בגיל 17 סיים את בית ספר הריאלי. נפל ב - 3.6.48 בקרב עם האויב.
אם חלה על מישהו אימרתו המפורסמת של נתן אלתרמן "מגש הכסף" עליו הוגשה המדינה, היא חלה על אריה. הוא היה חלק מן המחיר היקר ביותר אשר שולם עבור מדינת ישראל. גוף תמיר, עיניים מפיקות פקחות ואומץ. קול ערב, שובה לבבות, דמות בולטת, המרכזת סביבה תמיד קהל מעריצים, הן בחייו האזרחיים והן כאיש צבא. שימש סמל לנוער הישראלי של הימים ההם, של אותו נוער שגדל על קרקע מוצקה, של מולדת מתחדשת, נוער מלא עוז ובטחון עצמי. גם בקרב נוער זה לא היה רק אחד מן השורה, צייתן ומקבל פקודות, אלא תמיד עמד בראש מתנדבים. בחיי הצבא מפקד ומדריך ב"הגנה" עוד לפני מלחמת השחרור ובחייו האזרחיים אדם שהקדיש את חייו לעיני ציבור. אירגן את הנוער של אחדות העבודה ברמת השרון, הכין אותו לצורת חיים קולקטיבית בקיבוץ, להכשרה ולחלוציות. הנה שני סיפורים קטנים המדגימים את מסירותו ואת אופיו.
בשנת 1947 נתחדשה השמירה האזרחית ובמשרד ליד הטלפון היו שני תורנים ששמרו במשמרות מספר בן זוגו לשמירה: הוא שלח אותי תמיד לישון ו"שכח" להעירני. - אין דבר - הפטיר - אני עוד אספיק לחטוף שינה ביום. אבל אתה, הרי יוצא מיד לעבודה בגן.
בשנת 1948, טרם צאת הבריטים מן הארץ, בשעה שהם ערכו חיפושים נרחבים אחר נשק והשתמשו במגלי נשק מגנטיים הסליקים נחפרו בעומק של שני מטרים ויותר מתחת לפני האדמה. להגיע לסליק ולהוציא את הנשק, לא היה מן הדברים הקלים. מטעמי בטחון טיפלו בדבר זה רק חברי המטה, בצרוף האפסנאים. העבודה נעשתה לרוב אחר חצות ונמשכה שלוש-ארבע שעות בחליפין. כעבור זמן צורפו לפעולה זו צעירים אחדים, חברי הפלמ"ח ואריה היה ביניהם. הוא בלע את העבודה וכמעט שלא נתן לאחר לנגוע בטוריה.
"אתם לבדכם בתפקיד זה כל השנים, תנו לי כעת לזכות במצוה זו ! אני אינני מתעייף בעבודתי ביום , לכן עליכם לנוח עתה". לא היה אדם מאושר ממנו כאשר ב - 15 במאי 1948 הוצא הנשק לאור השמש והועבר לדסקל. כל חייו הקצרים היו קודש לאומה. עוד בבית הספר העממי שרת בגדנ"ע ובגיל הרך ממש בן חמש עשרה שנה, עבר לחי"ש. ועדת קבלה ל"ארגון" (ה"הגנה") התרשמה ממנו על הצד הטוב ביותר ותלתה בו תקוות שאמנם הצדיקו את עצמן. הוא מילא תפקידים מסוכנים ונתגלו בו כשרונות צבאיים. עד מהרה התברר שהוא לא רק אחד הפעילים, אלא גם אחד המוכשרים ביותר בחי"ש האזורי. לעיתים קרובות נטל על עצמו תפקידי שמירה במשק בלילות כשבידו הטומי או הפ.ב. את השבתות הקדיש לאימונים ואת יתר זמנו לפעילות למען תנועת נוער. תחילה ב"נוער עובד" ולאחר מכן ב"תנועה לאחדות העבודה". הוא אירגן את הנוער במושבה לשירות תנועתו, שימש מקשר בין תנועות הנוער והמרכז. בגיל 18 עבר קורס חובשים. וקורס מ"כ. הומלץ ליציאה לקורס מ"מ. היחידה עליה פקד הפכה ל"היחידה", בהא' הידיעה. היה אהוב על פיקודיו ושימש להם סמל. כשניסו להטיל עליהם משהו בניגוד להוראותיו נסתיים הדבר בשתי מילים: "אריה אמר". דברו היה קדוש.
אריה נדד ממחנה למחנה שבע תלאות, אך לא ידע ליאות, במיוחד התמסר להכרת הנשק. ב - 29 בנובמבר 1947 השתתף ב"אמבוש" ("מארב") ושמר על מחנה עולים ליד כפר ערבי. הוא נמנה על מיסדי אחד מגדודי "אלכסנדרוני" בינואר 1948. הכשיר מחלקות אחדות לקורס מ"כ, יצא בעצמו לקורס מ"מ וסיימו בהצטיינות. קיבל את הפיקוד על אזור כפר יעבץ ושימש זמן ממושך בתפקיד זה.
משהחלה ההתארגנות לצה"ל עבר לבסיס החטיבה. יצא לפעולות בגזרת כפר-סבא הערבית, רמת הכובש. השתתף בקרבות בסלמה, בחיריה, בסאקיה. התמסר בכל כוחו ללחימה ואנשיו בטחו בו למרות גילו הצעיר. בשעה כזו מרוכזים כל חייך בנקודת מוקד אחת - ה"הגנה" - אמר לחבריו. השתתף בקרב לטרון כמפקד מחלקה. אחר הקרב שהסתיים בתבוסתנו, חזר לחופשה קצרה כשהוא מדוכא, שבור ורצוץ ברוחו ועייף בגופו. התהלך במושבה כצל, מכונס בתוך עצמו. אם כי היה איש רעים, נשקפה מעיניו אש זרה של נקמה ולהט למחות את תופת התבוסה. ההזדמנות לא איחרה לבוא. אריה נקרא לעמוד בראש חוליה שיצאה לסיור מסוכן בסביבת טול כרם.
ב - 3 ביוני 1948 נקרא המ"מ להתנדב לפשיטה על מחנה העירקים, כרגיל התנדב ראשון ומונה למפקד הפעולה. בקרב הקשה שהתפתח בין חוליתו לבין האויב שעלה במספרו על הגדוד שלו כמה מונים. בחפותו על נסיגת המחלקה, נפגע על ידי כדור בודד של צלף בחזהו. כך נפל בטרם מלאו לו עשרים אביבים.