קורות חיים
מיכאל (מיקי) אלאור, בן פני וצבי, נולד ב-5 ביוני 1954. סיים את בית הספר העממי ממלכתי ד' ברמת השרון בשנת 1968. במהלך שלוש שנים למד בבית הספר לקציני ים בעכו, סיים שם כתה יא' בשנת 1971, למד בבית הספר מישלב ובסוף 1972 עמד בבחינות בגרות אקסטרניות. התגייס לצה"ל לחיל התותחנים, לפי בקשתו. ב-18.2.73 סיים אימוני טירונות. נפצע בעמדת הפיקוד של הגדוד במוצבי מטלה ב-19 באוקטובר 1973.
נכווה אנושות, 12 יום נלחם, תוך ייסורים על חייו ומת מפצעיו ב-ה' בחשון, תשל"ד, 31 באוקטובר 1973.
קווים לדמותו: על אף חייו הקצרים מאוד, תשע עשרה שנה בסך הכל גילה והוכיח כשרונות מגוונים, שונים זה מזה. נוסף לנטיותיו השונות התברך גם ברצון עז וכשנדלק לרעיון או נושא לא הרפה ממנו עד שהשתלט עליו, עד שכבש אותו לגמרי.
כך למד בעצמו לנגן בשני כלי נגינה: מלודיקה וגיטרה, הצליח לבנות לעצמו, בעזרת שניים מחבריו, סירת מפרש.
שתי חוויות גדולות היו לו, פגישתו עם העולם הגדול במסע שערך בחוץ לארץ וחוויה שניה, שירותו בצה"ל.
בטירונות השתתף באימונים הקשים ביותר במסעות מפרכים ובמאמצים פיסיים תוך רצון להצטיין ולתת. איש לא שמע מעולם תלונה מפיו ואף כאשר לא חש בטוב, לא בלבד שמילא את המוטל עליו אלא עזר לחבריו הכושלים.
ביחידה שאף להצליח אישית ולתרום להצלחתה. עם הגעתו לגדוד, בקיץ 1973 התקבל לחוליית המודדים. היה מהיר וזריז וזכה להערכה מיוחדת בשל האמביציה הבוערת שלו ורצונו העז להגיע לשלמות.
באימון הגדודי בקיץ ובמבצעי היחידה במלחמת יום הכיפורים למדו חבריו והממונים עליו להכירו היטב וכתוצאה להעריכו כראוי.
כך כתבו עליו מפקדיו וחבריו: המג"ד אלי ברק: "לא הספיק מיכאל לשרת הרבה זמן ביחידה ובצבא, אך מיום בואו בלט כבעל מקצוע טוב ומהיר וזכה למלא תפקידים חשובים, החל מאיש חוליית הסיור והמדידות של היחידה וכלה כמש"ק מבצעים בתצפית.
בכל דרכו נוכחנו במסירותו וברצונו העז להתקדם, למרות שרצינו שמיכאל ישאר ביחידה, יתקדם ויהיה לסמל מודדים, ידענו שהוא שואף להגיע לקורס קצינים ולהתקדם בתחום זה. בין השאר משום שרצה להכיר טעמו של שירות קשה ומפרך יותר "אני רוצה להקרע קצת" היה אומר".
מפקדו הישיר יוסי זעירא: "אחרי האימון נעדרתי לזמן מה מהיחידה וכשחזרתי, רציתי שיעבור לעבוד איתי שוב. תחילה הצטרף אלי לכמה עבודות מדידה באזורים שונים בסיני. אני זוכר שאהב מאוד לטייל, התעניין בכל מה שראה, בעיקר באיזור המעוזים, לאורך קו התעלה. כמה ימים לאחר מכן סודרה ההעברה אלי סופית ומיכאל עלה לחמ"ל שעל ההר ושם שרת כמש"ק עד פציעתו ב-19 באוקטובר 1973 במלחמת יום הכיפורים. במשך כל אותה תקופה התגלה כחייל מסור וממושמע, בייחוד בימים הקשים של המלחמה המשיך לבצע בשקט וביעילות את כל תפקידיו.
זמן לא רב היה אתנו מיכאל וקשה להכיר אדם היטב בתקופה כזו. אך מדי פעם, בשעות של שקט - אם על ההר, או על אם הדרך בצל רכב שנתקע, היה מספר - על בתי הספר בהם למד, על המשפחה. סיפר על הטיול לחו"ל לפני שהתגייס - שהיה אחת החוויות המסעירות בחייו הקצרים. הוא סיפר על שאיפותיו בצבא. מיכאל רצה להמשיך במסלול הקצונה, בעיקר בשל הרצון להתמודד עם אתגרים ומאמצים ולגבור עליהם".
חברו מבית הספר לקציני ים בעכו: "כן, הכרתי אותו מקרוב. הרגשתי את טוב ליבו ותמימותו לאורך כל חברותינו, כל דבר שהיה לו, היה שייך לכולם והוא היה מוכן להתחלק עם כל אחד בכל דבר. הפך למנהג קבוע אצלו, שכל מה שיש לו עליו להתחלק בזה עם האחרים. כל הפריטים הקטנים הללו כמו הגופיות והגרביים אותם היה מחלק לכולם "רק תבקשו" היה אומר.
ובאמת מכל הלב. מעולם לא ראיתו אותו רב עם מישהו. פעמים רבות אנשים היו עצבניים. ואז תמיד היה מי שירגיע אותם - מיקי - עם החיוך התמידי. אפילו המורים לא יכלו לכעוס עליו, כי איך אפשר?!
לא אשכח את אותם הרגעים בהם היינו יושבים בכיתה כשכולם מדוכאים והשקט שורר סביב, עד שמיקי היה זורק משפט באויר שהיה מוציא את כולם משלוותם המדומה, וגורם לצחוק מתגלגל בכיתה.
כזה הוא היה וכך אזכור אותו תמיד".