טוראי יצחק ליבוביץ ז"ל

קורות חיים

נולד ביאסי, ברומניה בשנת 1926, למד בבית ספר עמי ולאחר מכן השתלם בשני שטחים - בנגרות ובחקלאות. ביולי 1946 עלה ארצה דרך יוגוסלאביה כמעפיל באניה "הגנה". עוד באותה שנה הגיע לרמת השרון ועבד בחקלאות במושבה. ב-1948 התגייס לצבא, התאמן ליד נתניה, צורף לגדוד אלכסנדרוני. נפל בקרב לאטרון ב-20 במאי 1948, הועבר למנוחת עולמים בהר הרצל ב-17 בנובמבר 1949 (כ"ה בחשון תש"י).

בחור נאה, אף יפה תואר, עדין ומנומס, עולה חדש שהיה לפועל חקלאי במושבה, מקום מגוריו לא רחוק מן המרכז. עוד לא מלאה שנה לעליתו לארץ באנית מעפילים כשנקרא לדגל צה"ל והשתתף באומץ לב בלתי רגיל במבצעים החשובים ביותר של מלחמת השחרור, כולל "מבצע חמץ", הרי הוא כיבוש יפו. בסוף אפריל 1948 נכבשו סלמה ויאזור אשר שימשו בסיסים עיקריים של הכוחות הערביים באותו מרחב. יפו כותרה אחר שפרפרה פרפוריה האחרונים ושליחיה טרחו לשוא להזעיק את הלגיון הערבי. חטיבת "קריתי" השלימה את הכיבוש וביום החמישי, ה-13 במאי 1948 חתמו ערביי יפו על הסכם כניעה. יצחק השתתף בקרבות אלה שהיו קלים יחסית, אם כי חשובים ביותר. לא ניתן לו לנוח על זרי דפנה, מכיון שיחידתו נשלחה כבר ב-16 במאי במסגרת מבצע "מכבי", שלב ב' לכיבוש בכפרים לטרון ודיר איוב. מטרה זו הושגה, מכיוון שבימים ההם עזבו כוחות קויקג'י, שהחזיקו במקום וכוחות הלגיון שהיו צריכים לתפוס את השטח, עוד לא הגיעו. מאחר וכוחות גבעתי נקראו לדרום, לבלום את הפולש המצרי, פונה הכפר לאטרון, כוחות הלגיון השתלטו עליו ועל ידי זה חסמו שוב את הדרך לירושלים. זו היתה מכה קשה, מכיוון שירושלים זקוקה היתה באופן דחוף לעזרה מידית בתחמושת, בציוד ובמזון. לכן הוחלט לפתוח את הדרך לירושלים ויהי מה. גדוד של אלכסנדרוני נשא במאמץ העיקרי של השלב הראשון, אחריו צריכה היתה לנוע כל החטיבה החדשה ולעלות לקרית ענבים. גדוד אלכסנדרוני נתגלה לאויב ונפתחה עליו אש קטלנית. לאטרון נשארה בידי האויב והכביש נשאר חסום.

על נסיון זה לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה שעמדו מול התקפות קשות של האויב והפגזה ממושכת, הקריב יצחק את חייו.

יליד רומניה שחש את המציאות האכזרית על גופו. בשנת הבר מצוה לחייו פרצה המלחמה העולמית השניה והיה בן חמש עשרה כשקלגסי היטלר כבשו את רומניה. הפוגרום הנורא, שהנאצים ערכו ביהודי יאסי, הטביע חותם עמוק בנפשו של הנער, מכיוון שחש זאת בבשרו. גם הוא היה בין היהודים שנאסרו, הובאו לתחנת משטרה, הוכ עד זוב דם ועונה קשות, אולם גילו הצעיר וגופו החזק סייעו לו להתגבר על העינויים הנוראים וחזר לאיתנו לאחר ששוחרר בשל גילו הצעיר.

חוויה זו לא נשתכחה ממנו לעולם. הטירור והאימים לא משו עוד מנפשו כל חייו.

הם חישלו את נפשו והגבירו את געגועיו לארץ ישראל. הרי חלום נעוריו היה עליה לארץ ישראל. לשם הגשמת חלום זה הצטרף לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה". אחר תקופה של שנה ומחצה נטע להכשרה "סקלס טמישורה".

ביולי 1946 עלה על סיפונה של אנית מעפילים והגיע לארץ ישראל מלא תקוות ותוכניות לעתיד. עוד 1947 נקרא בין הראשונים למילוי חובתו הלאומית וכתמיד התנדב גם הפעם מבלי לחכות להוראה. מצפונו לא נתן לו לשבת בבית והשתתף בפעולות צבאיות חשובות, ביניהן כיבוש יפו וכפר סבא הערבית. טרם יציאתו האחרונה למבצע לאטרון קיבל חופשה קצרה ליממה אחת, כדי להשתתף בחתונת אחיו, מרדכי. היה אמיץ מאוד ולא ירא את המוות. רגיל היה לומר שכאשר תסתיים המלחמה וישרור שלום, יוכל אף הוא לנוח, יחזור לארוסתו ויבנה בית בישראל. חלומו זה התנפץ לרסיסים ולא זכה להגשימו.