קורות חיים
בן יעל ונמרוד. עידו נולד בצפת ביום כ"א בטבת תשנ"ו (13.1.1996), ולו אחות ואח גדולים: דנה ודור. גדל בראש פינה, ובגיל שלוש עבר עם משפחתו לרמת השרון.
עידו, או עידוקי, כפי שכונה בפי אוהביו, היה ילד חברותי ביותר, מלא בקסם אישי ובשמחת חיים. מגיל צעיר היה ספורטאי בנשמתו, ובגיל ארבע-עשרה גילה את אהבתו הגדולה לתחום הגלישה, שבמהרה תפס מקום משמעותי ביותר בחייו. אימו, יעל, סיפרה כי לימודים מעולם לא היו בראש מעייניו והעדיף ללכת לים ו"לעוף על הגלים", כך בלשונה: "היו לו הרבה עיסוקים והרבה חברים, אבל אהבתו הגדולה הייתה לים, לגלישה. הים היה המקום שבו הוא השקיע שעות רבות, גם על חשבון בית הספר".
כשסיים בית ספר יסודי המשיך לתיכון "רוטברג למדעים ואומנות" ברמת השרון, שם השתייך לתוכנית מא"ה (מסלול אימון להצלחה), אשר התבססה על יחס אישי ולמידה בכיתות קטנות. מסגרת זו אפשרה לעידו לפרוח בלימודיו, ולימים להוציא תעודת בגרות, כשבמקביל המשיך לטפח את אהבתו לים ולגלישה.
בבקרים היה מתקשר לנופר, המחנכת שלו, עמה יצר קשר ייחודי וקרוב, ומכריז "יש גלים, אגיע לביה"ס בעשר", הודעה שהייתה מתקבלת בהבנה ואהדה. יעל שיתפה שגם בבית לא ניתן היה לעמוד בפני החן והגישה החיובית שלו, אלו אפשרו לה להאמין בו וללכת עם רצונותיו: "יום לפני מבחן, הייתי רואה אותו עם הגלשן ביד, בדרך אל הים, והייתי מנסה: 'עידו, יש מבחן מחר, תשב ללמוד' ואילו הוא היה מרגיע 'אימא, המבחן כבר בכיס'. כשהייתי שואלת 'איך הלך?' היה משיב עם החיוך הנצחי שלו 'סבבה אימא, אל תדאגי', וכך היה".
תשוקתו לים הייתה ללא גבולות, סיפר אביו נמרוד: "מהבוקר עד הערב היה בים, עקב אחרי הגלים בכל האפליקציות האפשריות. היה יוצא בחמש בבוקר, חוזר בעשר לאכול, ושוב יוצא לתפוס גלים. הים היה עבורו לא רק ספורט, אלא גם תרפיה. שעות ארוכות של התמודדות, לבד, קשור על קרש, כשמשימת חייו היא לתפוס את הגל הבא. זה ריכוז, פוקוס, התמדה, זו התמודדות משחררת". נמרוד תיאר את אהבתו השנייה של בנו, שהיה אוהד מושבע של בית"ר ירושלים: "חס וחלילה לא ביציע המערבי, רק ביציע המזרחי. הייתי מסיע אותו עם החברים, כולם היו בבגדי מכבי, ורק עידו עם הבגדים של בית"ר. זה היה עידו, עולם של ניגודים".
בגיל חמש-עשרה טס עם חברים לסרי לנקה, לטיול גלישה. למרות החששות, הוריו אפשרו לו לצאת לטיול. "לא הבנתי בדיוק מה הם עומדים לעשות שם לבד, בגיל כל כך צעיר, ועוד עם מדריך בן עשרים ושתיים", שיתף נמרוד, "שאלתי את המדריך אם היה בסרי לנקה פעם, והוא אמר לי שלא. שאלתי איך הם מתכוונים לטוס, והוא אמר שהם לוקחים אוטובוס מהבית לרכבת צפון בתל אביב, משם לוקחים אוטובוס לרבת עמון, ומשם טיסה לדוחה, בדוחה קונקשן לקולומבו ומקולומבו נסיעה של ארבע-עשרה שעות בטרנזיט לארוגם-ביי. אני זוכר שכמעט פוצצתי את זה, אבל עידו הסתכל עליי בעיניים שאמרו 'אם אתה מתערב, אבא, זה סופך'. הבנו שאין לנו ברירה. ביקשתי שייקחו מספיק כסף וציוד, אבל המדריך אמר, מאה דולר יספיקו לילד לשבועיים של גלישה. תפרתי בבטנה של המזוודה תא והחבאתי לו שם כמה מאות דולרים, כדי שאם ייתקע אוכל לומר לו איך להשתמש בהם. יעל ארזה המון בגדים ושלושה גלשנים. בסוף עידו חזר עם כל הבגדים מקופלים - ועם עודף ממאה דולר".
ביום 23.11.2014 התגייס עידו לצה"ל. הוא שירת כלוחם בחיל השריון, עבר קורס מפקדי טנקים ושירת כמפקד טנק בגדוד 9, חטיבה 401 בחיל השריון.
סבו של עידו, תת-אלוף אורי בן ארי, היה מפקד חטיבה 7 ומפקד גייסות השריון. אביו היה מפקד גדוד בשריון, דודיו גם הם מילאו תפקידי קצונה ופיקוד בכירים בחיל. למרות שנראה שהגיוס לשריון היה המשך טבעי במשפחתו, עידו ניסה תחילה להתקבל למסלולי סיירות. רק לאחר שעבר את המבדקים, ולא נבחר, התגייס לשריון. נמרוד תיאר כיצד עצמאותו של הבן המשיכה וליוותה אותו גם לאורך שירותו הצבאי: לאחר שסיים מחזור ראשון בפלוגה מבצעית, רצה ללכת לקורס מפקדי טנקים אך לא קיבל זימון. כשביקש נמרוד לברר את העניין, בשאיפה לסייע לו, מחה עידו, "הוא אמר לי 'אבא, אם פעם נוספת תתערב בהחלטות שלי, לא אחזור הביתה'. מיד פניתי לאלוף שאתו דיברתי ואמרתי 'תרד מהעניין, כי הבן שלי מתגרש ממני'". עידו המשיך לקורס המפקדים הבא וסיים אותו בהצלחה. בהמשך, כשהוצע לו לצאת לקורס קצונה, שקל זאת וסירב, בניגוד להמלצת הוריו. נמרוד תיאר כיצד התקשר אליו בנו ובישר 'אבא, אני רוצה לשמור על הדרך שלי ולא לרצות אף אחד, ההחלטה שלי היא לא לצאת לקורס קציני שריון". הוא המשיך כמפקד טנק, וכסמל מחלקה.
מחד היה עידו ילד עטוף ואפילו מפונק, ש"לא ידע לקשקש ביצה", כדברי יעל, ומאידך גילה יכולת הסתגלות מופלאה, שאפשרה לו להגשים ולממש את עצמו בכל תחום שיקר לו. כך גם בתקופת שירותו הצבאי. "אף פעם לא קיטר ולא התלונן, לא השמיע מילה אחת רעה על השירות. הכול היה טוב בשבילו. לא חם, לא קר, לא קשה. הכול סבבה. הוא אהב את הצבא ואת הטנק והחיילים אהבו אותו".
עידו היה הדבק המחבר של המשפחה, סיפרו אחיו ואחותו, והוא היה מקפיד שכולם יהיו בארוחת שישי עם שובו הביתה. אז פתאום היה נדמה שהיוצרות מתהפכות ושהוא הפך להיות האח הגדול והמגונן. "כל אחד מאתנו הכיר את עידו בצורה שונה ובזמן אחר", תיארו דור ודנה את אישיותו הרב-גונית והכובשת. עידו כילד, כתלמיד, כשריונר וכמפקד. עידו שמתייעץ עם אחותו בזמן רכישת מותגים ועידו שנקרע מצחוק משטויות שרק הוא ודור מבינים. עידו שכל עולמו היה עמוס חוויות ומלא באהבה ובשמחה. כתב דור: "כאח הגדול לחמתי עבורו את כל המלחמות עם ההורים ופרצתי לו את כל המחסומים. והוא רץ חופשי. זכיתי להיות לו דוגמה ולהראות לו את הדרך, ותמיד אמרתי שאני הייתי הטיוטה ועידו המוצר המוגמר".
סיפר נמרוד: "אני נוסע הרבה לחו"ל בגלל העבודה, אבל בכל מקום שהייתי בו על פני הגלובוס, תמיד ידעתי איפה עידו נמצא. כשחזרתי בשישי בבוקר, אם נשאר שבת נסעתי בכל רחבי הארץ לראות אותו. היה לנו חיבור מאוד משמעותי ... הייתי מגיע עד שיזפון, עושה לו ולחברים שלו מנגל ליד השער וחוזר הביתה. יעל הייתה מגיעה אליו, מביאה לו שקית עם ממתקים ובגדים, רואה אותו למשך כמה שניות וחוזרת את כל הדרך הארוכה - רק כדי לקבל ממנו חיבוק. ואם הייתי מקפיץ אותו לבסיס והתברר שהוא שכח את העוגיות שסבתא הכינה לו, הוא היה מחזיר אותי את כל הדרך הביתה כדי לקחת אותן. לא בגלל העוגיות. בגלל סבתא אורה שכל כך אהב".
בתקופת התיכון עידו הכיר את גבי, שהייתה לחברתו. "הקשר ביניהם היה מאוד משמעותי, והוסיף למשפחה שלנו הרבה שמחה", סיפרה יעל, "עידו מאוד אהב אותה, היא דאגה וחיכתה לו, הייתה אצלנו בת בית והצטרפה לנסיעות המשפחתיות. הם היו כל כך יפים ושמחים ביחד הייתה להם אהבת נעורים יפה ומיוחדת".
סמל עידו נפל בפעילות מבצעית ביום כ"ג בחשוון תשע"ז (24.11.2016), בתאונת אימונים במהלך תרגיל של גדוד 9 בצפון רמת הגולן, סמוך להר שיפון. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
עידו הועלה לאחר נפילתו לדרגת סמל ראשון.
הוא נטמן באדמה עם הגלשן שלו שכה אהב. על מצבתו כתוב: "אח, חבר, גולש גלים, לוחם. דור שמיני לבוני הארץ ומגיניה".
בריאיון לעיתון סיפרה יעל: "מהרגע שעידו נולד הוא טרף את החיים. הוא נולד מהר והלך מהר ונסע מוקדם על האופניים ושיחק בכל ענף ספורט שעניין אותו וגלש ובילה וחי בצורה כל כך אינטנסיבית, כל כך מרוכזת. כל בנות רמת השרון חיזרו אחריו, אבל הוא היה מכוון משימה עד שהשיג אהבה. לא סטוץ אלא קשר טוטלי. והיו לו חברים ותחביבים והוא הסתובב בעולם וגם הגיע לפיקוד. תמיד אומרים על נפטרים שהם לא הספיקו לחוות את החיים. אני אומרת שעידו, בעשרים ואחת שנותיו, חי חיים שאחרים מפזרים על פני תקופת חיים שלמה. בחשכה הגדולה שלנו, זו מחשבה מנחמת".
ספדה יעל: "ילד אהוב שלנו עם חיוך כובש, שרוצה תמיד לבלוע את החיים, להספיק, ליהנות, לבלות, לנצל כל רגע. כאילו כבר אז ידעת שחייך נקצבו מראש. באמת ידעת? אבא ואני עמדנו מהצד נפעמים באיזו קלות התברגת בצבא. אבא היה כל כך גאה איך המשכת את הרצף של המשפחה בשריון - דור שלישי של מפקדי טנקים. ואז פתאום, ברגע אחד, אנחנו נאלצים להיפרד ממך בלי הכנה. כל מה שנותר לי לומר: עידוקי, ילד אהוב שלנו, אנחנו נאהב אותך לנצח. תעוף לך על הגלים שלך. כל כך אהבת אותם".
החברים של עידו ספדו לו: "כרעם ביום בהיר נפלה עלינו הבשורה על מותך. אף אחד לא לימד אותנו להתמודד עם זה. במהלך השבוע האחרון עסקנו בסוף השבוע הקרב ובא, לכבוד חברנו שעומד להתחיל את הדרך שאתה לא סיימת. תכננו להיפגש במקום הקבוע - בחצר ביתך. אנחנו באמת הולכים להגיע אליך הביתה אבל חגיגות ושמחות לא יהיו שם. הדבר החשוב לנו בבית הזה זה אתה - ואתה לא תהיה שם. תמיד היית עמוד התווך של החבורה, הגורם המגבש והמאחד. זה לא מקרי שגם בשירותך הצבאי היית מפקד ועמדת בראש הטנק. היו לנו תוכניות משותפות לעתיד ובכל מקום שתהיה - תמיד תהיה בלב שלנו. אנחנו מודים לך על מי שאתה: צנוע, חייכן, חברותי, תומך ואוהב. תודה על אינספור רגעים של צחוק וזיכרונות שאף פעם לא נשכח. עד עכשיו היינו בטוחים שתבוא ותגיד לנו: 'נראה לכם אני? הצחקתם אותי'. וזה פשוט לא קרה. כל החיים נחכה לשמוע את המשפט הזה ולהבין שהכול היה סטלה רעה. אתה יכול להיות רגוע, אנחנו שומרים על המשפחה שלך שכבר מזמן הפכה למשפחה שלנו. אוהבים ומתגעגעים".
חודש לאחר נפילתו של עידו נערך לזכרו מעגל גולשים בחוף הים של הרצליה. אוהביו סיפרו כי "מעגל גולשים הוא טקס מסורתי שהתחיל בהוואי, בו משפחה וחברים יוצרים מעגל גדול של גלשנים וכלי שייט שונים בחוף בו גלש וחוגגים את חייו של הגולש שכבר לא בין החיים על ידי זריקת פרחים וקריאות למים". תיעוד וידאו של האירוע ניתן למצוא באתר יוטיוב.
להנצחתו של עידו הוקמה העמותה "לחיות כמו עידו" LIVE LIKE IDO. בדף העמותה נכתב: "העמותה תפעל למען הנצחת זכרו ומורשתו של סמ"ר עידו בן ארי ע"י עידוד מעורבות חברתית ופעילות התנדבותית של כלל החברה הישראלית בכלל ושל קבוצות נוער בסיכון בפרט, באמצעות לימוד, הדרכה ופעילויות גלישת גלים. העמותה תפעל לצורך מימוש מטרותיה, בין היתר, בדרך של קיום אירועים משותפים, קיום אירועי ספורט ותחרויות גלישה ושיתוף פעולה עם עמותות שונות".
מדי שנה בנובמבר נערך בחוף הים אירוע זיכרון בהשתתפות בני משפחתו וחבריו של עידו, כשהם לובשים חולצות שעליהן מודפס סלוגן העמותה.
ברשת הוקמו, תחת שם העמותה, אתר וקהילת פייסבוק המביאים מצגת שכוללת תמונות מתחנות חייו של עידו ודברים שנכתבו לזכרו, וכן פרטים על הנצחתו. כתב נמרוד: "חשוב לנו מאוד לראות אתכם ממשיכים בחיים, ואם תיקחו עמכם חולצות "livelikeido#", לקחתם את עידו אתכם לכל מקום שאליו הגעתם. את התמונות מהאתרים השונים בארץ ובעולם אנו נפרסם בדף". וכך, בדף זה מתפרסמות תמונות של אנשים בכל מיני אתרים בעולם הלובשים את החולצה לזכר עידו ומגשימים בכך את משאלתו של האב להנצחה.
עידו מונצח באתר ההנצחה העירוני לחללי רמת השרון, באתר של תיכון רוטברג שבו למד ובקיר זיכרון לנופלים שניצב בחצר בית הספר.
חבריו לפלוגה מ' בגדוד 9 הקימו אנדרטה בנקודה בה נפל ברמת הגולן. בסלע ההנצחה נכתב: "עידו היה בחור שמח ביותר, שאהב את החיים ואהב את הים. בחור אהוב על חבריו ומפקדיו, יהי זכרו ברוך".