תפריט נגישות

סא"ל נעם רון ז"ל

נעם רון
בן 49 בנפלו
בן צפורה וצבי
נולד בתל אביב
בכ"ד בטבת תשכ"ד, 8/1/1964
התגורר ברמת השרון
שרת בחיל האויר
התגייס ב-1982
נפל בפעילות מבצעית
בא' בניסן תשע"ג, 12/3/2013
מקום נפילה: רבדים- מישור החוף
מקום קבורה: רמת השרון
אזור: ה, חלקה: ב, שורה: 4, קבר: 2.

קורות חיים

בנם הבכור של צפורה וצבי, נולד בתל אביב ביום כ"ד בטבת תשכ"ד (8.1.1964). אח לאיל ז"ל, מיכל ויונתן. נישא לבחירת ליבו, אלה והיה אב גאה לשלושת בנותיו נופר, כליל ואילת.

כבר בילדות הוא בלט כילד מוכשר, נמרץ ובטוח בעצמו, כאחד שמציב לעצמו מטרות ומשיג אותן, שמשמיע את האמת שלו באופן ברור ונחרץ.

בילדותו גדל נעם בחיפה מוקף בנופי הרי הכרמל. אימו נהגה לקחת אותו ואת אחיו איל לטיולים רגליים רבים במדרונות. הכרמל הירוקים. טיולים אלו היו עבורו כר נרחב ומופלא להוצאת מרץ, לחקירת השטח, ולסיפוק סקרנותו הבלתי נדלית. בכרמל למד להכיר את הסלעים והפרחים, למד שמות עצים, עקב אחרי פרפרים , ניהל ספירה של צפרים נודדות, ולמד לזהות חרסים עתיקים באתר ארכיאולוגי שכן. אולי מטיולים אלה צמחה אהבתו הגדולה לטבע ולנופי ארצנו. בטיולים אין ספור שעשה בבגרותו ידע להרשים בידע שלו בצמחי ארצנו בהיסטוריה ובארכיאולוגיה.

מילדותו ידע נעם להשיג את מה שהיה חשוב בעיניו. בגן הילדים נלחם בכל כוחו שהגננת לא תעשה גינה במקום בו היו חרסים עתיקים והצליח. לא די שהגננת עשתה את הגינה במקום אחר, אלא שנסחפה בהתעניינותו , הביאה לגן ספרים של ממצאים ארכיאולוגיים ולימדה את הילדים ליצור מחמר דגמי כלים עתיקים.

נעם סחף בהתלהבותו וברעיונותיו גם קבוצת ילדים שהפכה לקבוצה מגובשת ויצירתית. הם בנו טראסות בהשראתו של אביו , ד"ר לגיאוגרפיה, הוא עשה לקבוצה מבחני אומץ, אימן אותם בריצה, ולקח אותם למסעות כשהוא נושא את המים ותיק עזרה ראשונה.

נעם ספג בבית יהדות ומסורת ישראל. הוא התחיל להגיע בשבתות לבית הכנסת כי אמרו לו שיש שלוש סעודות. את האוכל הוא לא אהב אבל המשיך לבוא בגלל האווירה. בהיותו בר מצווה התעקש לקרוא את כל הפרשה.

נעם מילא במסירות את תפקיד האח הבוגר. עם איל היו לו יחסי רעות מעולים ועל מיכל ויוני פרש חסות ואחריות של אח גדול, דאג והגן עליהם.

בסוף כיתה ד' עבר עם משפחתו לרמת השרון ולמד בבית ספר "אמירים". נעם ההישגי והתחרותי הצטיין בלימודים, בלט בספורט והוביל את כיתתו לניצחונות בכדורגל. בגיל 13 החל להתאמן בחתירה בקיאקים והתמיד בכך עד גיוסו לצה"ל. אימוני הקייקים היו חלק מאד משמעותי בחייו של נעם. ההתמודדות עם האתגרים חישלה וחיזקה אותו והחברות העמוקה שהתפתחה בין המתאמנים נשמרה לאורך כל השנים. כשומר שבת ומסורת בסביבה חילונית האתגרים בפניהם ניצב היו רבים, בין השאר בגלל שתחרויות החתירה נערכו על פי רוב בשבת.

גם בהיותו נער וגם בבגרותו נעם ניהל סדר יום עמוס הוא הצטיין בלימודיו בתיכון "רוטברג" במגמת פיזיקה, נתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה והקדיש זמן רב לתחביביו: טיולים, צילום, איסוף פרפרים וספורט.

להוריו רחש דאגה וכבוד, היה בן מסור ואכפתי; ואפילו כחייל, כשהיה חוזר עייף מהצבא, התגייס לעזור בניקיון הבית והכנות לשבת. "לנער הזה התפללתי," אמר אביו.

לצה"ל התגייס נעם ב-1982. הוא עבר את הגיבוש לסיירת מטכ"ל, אך עקב בעיה רפואית מוּלדת לא התקבל ועבר לקורס טיס, מספר 104, אותו סיים כטייס מסוקים. הוא שירת במסוקי יסעור "דורסי הלילה" לאחר כשנה והרבה מאבקים עבר לטייסת מסוקי הקוברה , 161 ולאחר שנסגרה עבר לטייסת 160. כשאיל אחיו התקבל לקורס טיס נעם דאג לו, הנחה ודרבן. הם היו קשורים זה לזה בחברות טובה ובהערכה הדדית. יחד שירתו האחים כמה שנים בבסיס פלמחים וגם יצאו לאינספור טיולים ברחבי הארץ ובסיני.

במהלך טיול סנפלינג בנחל קומראן ב-1996 נהרג איל. נעם לא מצא מנוח לנפשו והשקיע מאמצים רבים בניסיון לפענח את האסון הנורא שבו מצא אחיו האהוב את מותו. לאורך השנים ארגן אירועי זיכרון לאיל והוביל טיולים להנצחתו.

נעם השתחרר משירות הקבע ב 1990 בדרגת סרן, החל למודי פיזיקה באוניברסיטה והמשיך לטוס בטייסת כמילואימניק במשך 24 שנים ותרם עשרות ואף מאות ימים כל שנה כטייס מילואים. הוא אהב את מראה הארץ הנשקף אליו ממרומים והיה חדור אמונה בשליחותו להגן עליה ועל תושביה. הוא השתתף, לאורך שנות שירותו בסדיר, בקבע ובמילואים, במאות גיחות מבצעיות בכל זירות העימות. על כך זכה לאות הוקרה מנשיא המדינה. הוא גייס את הידע בפיזיקה והיצירתיות שלו והציע שיפורים במערך המסוקים ואמצעים שיגדילו את הבטיחות.

כאיש מילואים מעורב ופעיל הכשיר נעם דורות של טייסים צעירים, שראו בו דוגמה ומופת; הוא אימן את חניכיו במקצועיות וידע להחדיר בהם מוטיבציה, להפיח רוח לחימה ולהעמיק את תחושת האחריות שלהם לביטחון העם והמדינה. נעם לא קיבל דבר כמובן מאליו בתדריך הטיסה ותמיד שאל ועורר שאלות אצל אחרים. לכל אימון שגרתי הוא התייחס כאל גיחה מבצעית ,והקפיד על כל פרטי המשימה כאילו יוצאים למלחמה.

את לימודי הפיזיקה באוניברסיטת תל אביב סיים בהצטיינות יתרה, הוא התקבל למסלול ישיר לדוקטורט אך וויתר לטובת הקמת חברת הזנק לבינה מלאכותית שאותה יזם וניהל בהצלחה רבה יחד עם שותפיו. השם שבחר לה "סגרמטה", כשם פסגת הר האוורסט, ביטא את גובה שאיפותיו: שום דבר לא היווה עבורו מגבלה, אין משימה בלתי אפשרית ושום בעיה לא נותרה חסרת פתרון; תמיד הוא הציע דרך מקורית שאיש לא חשב עליה, ביצע אותה באופן רציני ומתוכנן, בחריצות ובשאיפה לשלמות. גם חבריו לעבודה מספרים כי בכל עניין הייתה לו דעה מנומקת ואי אפשר היה להתווכח עם טענותיו הסדורות וההגיוניות.

שותפו דדה אמר עליו: "גם בתחום היזמי נעם לא התפשר על פחות מהטוב ביותר ותמיד חתר למצוינות. הוא בחר והקים סביבו צוות מוביל ומצטיין. הסיסמה 'המעז מנצח' הובילה את פועלו... איש טכנולוגי מבריק, איש עקרונות, אשר חתר לצדק ללא פשרות, על פי דרכו ואמונתו".

ב-1988 נישאו נעם ואלה. גרו מספר שנים בהרצליה ואחר כך עברו ליישוב אורנית. שם גידלו את שלוש בנותיהם, נופר, כליל ואילת. המשפחה הייתה מקור האושר שלו ויחד הם טיפחו הווי משפחתי חזק ומלוכד. "הייתה לנו אהבה גדולה שרק הלכה והתעצמה," ספדה לו אלה, "הייתה לנו חברות שרק הלכה והעמיקה.... אתה הענקת למשפחה שלנו חיים מרגשים, מלאי שמחת חיים, הרפתקאות ויופי. לקחת אותנו לטיולים ברחבי הארץ והעולם. צבעת את החיים שלנו בצבעים זוהרים".

למרות עיסוקיו הרבים, נעם היה אב מעורב. בד בבד עם הטיסות הרבות לחו"ל בענייני עבודה וימי המילואים בטייסת, הוא הקפיד להיות בבית בכל ארוחת שבת, להשתתף בימי הורים ולהיות מעודכן במועדי המבחנים של בנותיו. תמיד היה שם בשבילן כדי ללמד, להקשיב ואם צריך, להתווכח עם המורים. נעם הנחיל לבנותיו את האהבה לטיולים ולנופי ארץ ישראל. בכל טיול נשא על גבו, מלבד התיק הכבד ו/או מנשא עם ילדה, גם מצלמה גדולה ומשוכללת כדי לתעד כל רגע. את התמונות שצילם סידר ושמר בקפדנות. נעם הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ממעוף המסוק ודרך הרגליים. ההנאה בטיולים עם נעם הייתה מובטחת , הוא בחר את המקומות היפים ביותר והפחות מטוילים.

נעם היה דעתן, פעלתן ואנרגטי, אהב שדברים יעשו על פי דרכו, לעיתים אף קשוח ובלתי מתפשר ועם זאת חם, בעל קסם אישי ואישיות מרתקת. הוא חי בצניעות ובפשטות והיה נטול גינונים. היה מרתק לראות את הרוך שהראה לחתולים. הוא אהב מאוד חתולים ועצר ברחוב ללטף כל חתול מרוט. מדי פעם אסף הביתה גורי חתולים וטיפל במחלותיהם.

נעם אהב מאוד ספורט שחה כל יום ולעיתים הצטרף לאמוני ריצה של בתו נופר. נעם מאוד אהב לשחק כדורסל. זה היה זמן איכות מיוחד עבורו, רגיעה ממרוץ החיים, הוא נהג לשחק באורנית לפעמים גם ארבע לילות בשבוע. לאחר שנהרג חבריו לקבוצה יזמו טורניר כדורסל לזכרו.

רבים מעידים שנעם היה בעל לב ענק וחבר למופת. חברו יובל כתב עליו: "היית נכון תמיד לתת כתף לכל אדם. אתה הוא זה שאני יכול לקרוא לו בלב שלם ובהערצה חבר אמת. כשצריך, לא תשאל למה, אתה תהיה כבר שם למעני".

ברגישות ובנדיבות הוא גם תמך בכל מי שפנה אליו בשאלה או בקשת עזרה. התעניין ושאל כדי להבין את המצב וניתח בשיחה את הפתרונות האפשריים. הוא עזר במציאת עבודה, גישר, לימד בהתנדבות, נתן בסתר. הנתינה הפכה אותו לאדם מאושר ושלם עם עצמו.

כאדם אכפתי ומעורב, האמין נעם ביוזמה, בעשייה. במכתבים רבים פנה לגופים, לקצינים ולאנשי ציבור, התריע על ליקויים ופגמים והציע רעיונות לשיפור ולתיקון.

תת אלוף אילן הרשקוביץ, סיפר: "לא היה דבר שהוא ויתר עליו... חיפש כל דרך ציונית על מנת לעזור למדינת ישראל ולקדם את הדברים על אף שזה לא במסגרת העבודה שלו או המחויבות שלו...הוא לא יכול היה לשבת בשקט לשמע כל התרחשות שקרתה על גבול לבנון, או בשטחים....היה מרים אלי טלפון ושואל איך לסייע, ואיך אפשר לעזור". בכל דרכיו ומעשיו היה נעם מנהיג; איש ערכי שהוביל את סביבתו והשפיע עליה. צוק נישא של ערכים ועקרונות שנשמרו גם במצבים שבהם המציאות הציבה קשיים שריפו ידיהם של רבים וטובים.

בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", בשעה שישראל הותקפה בתקשורת הבינלאומית, הוא התנדב לעזור במערך ההסברה וראה עצמו כשגריר שנלחם למען המדינה. הוא הפך למרואיין מבוקש והעניק בכל הזדמנות ראיונות לרשתות מקומיות וזרות. כשהתראיין אצל רזי ברקאי על ימי המילואים הרבים שהוא תורם כל שנה, אמר: "אני יודע שזה נשמע לא פופולארי, אבל זה נעשה מתוך ציונות. כשאני חוזר מסיכול של מחבל שלמחרת היה אמור לפוצץ אוטובוס, או כשמפקד כוח קרקעי שהגעתי לסייע לו מתקשר אלי ואומר, 'עברנו גיהינום עד שהגעתם'. אני מרגיש שהכול היה שווה". היה לו חשוב להדגיש את הצד המוסרי של הלחימה, את הזהירות שנוקטים הטייסים כדי לא לפגוע באזרחים, גם אם הדבר כרוך לעתים בסיכון חייהם שלהם.

בא' בניסן תשע"ג (12.3.2013), בעת טיסת אימונים, התרסק מסוק הקוברה בו טס בשדה חיטה ירוק על יד קיבוץ רבדים. סגן-אלוף נעם רון נפל בפעילות מבצעית במהלך שירות מילואים, בן ארבעים ותשע היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין האזרחי "מורשה" ברמת השרון לצד אחיו איל. יחד עמו נהרג בתאונה גם הטייס, רב-סרן ארז פלקסר.

צפורה אמו ספדה לו: "היית כל כך מחונן וככזה ידעת תמיד מה נכון לעשות...טיפחת הרבה ניצנים שימשיכו לפרוח ולהתפתח גם לאחר לכתך. היית שלנו אבל גם של כל כך הרבה אנשים שהעריכו אותך... בכל כך הרבה מעגלים, ולא גבה לבך."

בעת מלחמת לבנון השנייה, שבע שנים לפני מותו, השאיר נעם בתאו בטייסת מכתבי פרידה למקרה שייהרג. במילים מצמררות הוא נפרד מהוריו: "... תמיד קיוויתי שאם כבר למות זה יהיה למען מטרה חשובה ותוך כדי ביצוע של פעילות שאני מאוד אוהב ... אני הולך לפגוש את איל אליו אני מאד מתגעגע. עבורכם זו תהיה מכה שנייה ואני ממש מרחם עליכם. נסו לעשות הכול כדי להחזיר את החיוך והאושר לחיים.... דעו לכם שאני מאוד אוהב ומעריך אתכם. הגעתי לאן שהגעתי בזכות החינוך שלכם, העידוד והערכים שהקניתם לי.... אחרי הכול הלכתי להילחם כדי שחיי הישראלים בכלל ושלכם בפרט יהיו מאושרים".

במכתב שהותיר לאלה אשתו רשם "אם את קוראת שורות אלו כנראה שנפלתי...אתם צריכים להמשיך את החיים (כי הרי בשביל זה הלכתי להלחם...) מאוד חשוב לי שתתגברו על האבדן ותחזירי את האושר לחיים שלך ושל המשפחה ואז גם אני אהיה מאושר...".

כליל בתו כתבה לו: "איבדתי אבא מדהים. דואג ומסור. דמות משפחתית מסורה. כל הזמן אמרת לנו כמה שאתה גאה בנו– דבר שכל כך אהבתי לשמוע. כעת אני רוצה להגיד לך כמה אני גאה בך. על הליכה אחרי האידיאלים שלך ללא התפשרות, על הערכים החשובים בהם האמנת, על הנכונות האמיתית והנחרצת להקריב את עצמך למען אחרים.... המדינה איבדה אזרח לתפארת".

מפקד הטייסת, סא"ל נעם ספד: "משפחת 160 ומערך המסק"ר איבדו היום סמל לרוח לחימה, לחתירה למגע, ליצירתיות ולתחרותיות, לאמונה בצדקת הדרך ... לא קל היה להיות מפקדך. אתגרת תפיסות ועקרונות ... אמרת את אשר על ליבך בישירות ולעתים גם בבוטות ובדיוק כמו בשדה הקרב חתרת להגשמת הרעיונות שבהם האמנת... תמיד ידעתי שכאשר אשלח את נעם למשימה, היא תבוצע במלואה גם אם לא בדרך השגרתית והמוכרת".

בניית אתרים: