טוראי אביחי (אלמוג) בר-עוז ז"ל

קורות חיים

אביחי (אלמוג) בר-עוז נולד בבית החולים בלינסון ב-23.9.1988, י"ג תשרי תשמ"ט. מגיל שנתיים עד גיל חמש התחנך בגן חב"ד בהרצליה. לאחר מכאן בגן חובה בבית הספר רמב"ם בהרצליה. לאחר מכן עבר לישיבת בני עקיבא ברעננה שם למד בחטיבת ביניים ובתיכון.

עם סיום לימודיו נרשם למכינה קדם צבאית "בית רימון" בצפון הארץ לתקופה של כשנה ולאחריה אותר למסלול קצונה יעודי בחיל הלוגיסטיקה ובתאריך 13.11.2007 התגייס לצה"ל. במסגרת מסלול הקצונה היעודי עבר טירונות וקורס מש"קי לוגיסטיקה בבה"ד 6 ולאחריהם הוצב בחטיבת "כפיר". בתום הסיפוח חזר לבה"ד 6 להכנה לבה"ד 1. אביחי סיים בהצלחה את השלב הזרועי בקורס הקצינים במגמת "מעוז" בתאריך 29.07.2008 וקיבל את סיכת המ"מ. עם תום השלב הזרועי חזר אביחי לבה"ד 6 להשלמה חילית וכשבועיים לפני סיום הקורס, בתאריך 23.09.2008 מצא את מותו.

בהלוויתו ספדו לו חבריו לצבא:

"אביחי תגיד לי אתה,

מה עושים עם חבר שכמותך,

מה עושים עם אינך,

עם זכרון היותך?"

"לכל אחד יש זיכרון אחר ממך. אנחנו יושבים ומעלים זכרונות על דברים שקרו רק אתמול, שלשום, לפני חודש. זכרונות קטנים שיהיו חסרי כל משמעות בסיטואציה אחרת, ביום אחר, פתאום מקבלים משמעות כל כך אחרת וקשה היום. כל אחד שנזכר רוצה להיות שוב באותה דקה, באותו זכרון, ולו רק לרגע אחד. בזיכרונות של כולם את לא דופק חשבון על כלום, אמרת תמיד מה שרצית ומה שחשבת, אפילו הכתב"צ שלך היה על זה שבסוף ההשלמה את צריך לקבל דרגת סגן אלוף. תמיד הבעת את דעתך בקולי קולות ועמדת על כך שגם אחרים יצליחו לדבר בפני הפלוגה המופרעת. הציניות שלך שהייתה בכל תנועה, הברה, הייתה חלק בלתי נפרד ממך. אי אפשר היה לדעת אם אתה רציני או לא. כזה ג'וקר!!! ועם הציניות הזו וחוש ההומור השנון הזה תמיד עשית הכל, כל מה שביקשו ממך וגם שעיקמת פרצוף זה היה ידוע שתעשה הכל בצורה מושלמת. כי הרי עליך תמיד אפשר לסמוך. תמיד דאגת לכולם, אני זוכר שהייתי בשמירה בגדוד, במגדל, באת לשבת איתי באותו זמן, בגשם. תמיד שמת לב שלמישהו היה פרצוף נפול או מדוכדך והיית שואל ברגישות לשלומו של אותו אחד!!! את זה כולם זוכרים. המשפחה ואנחנו ממשיכים עם החלל, עם התחושה הבלתי נסבלת הזו של חוסר אונים, עם הגעגוע, עם הכאב. אתמול רק חיכינו שמישהו יצבוט אותנו, יבעט בנו, יצעק ורק שנתעורר מהחלום הנורא הזה. הבכי המשיך לצאת בלי שליטה ועדיין לא מעכלים שום דבר. רק המראות של המיטה הריקה, הארונית והכיסא שבכיתה הם שגורמים לנו לשאול האם זה באמת קרה? מי ישאל את השאלות החכמות בכיתה עכשיו? מי יצחיק את כולם? ומי ילחם בשביל שקט כדי שאותו בעל תפקיד יוכל להשחיל מילה? מי ישאל לשלומנו שאנחנו במצב רוח רע? שום דבר, שום אדם לא יוכל להחליף אותך במה שהיית בשבילנו. כולנו רק מקווים שתופיע פתאום ורק תחייך וכולנו ננשום לרווחה. והמועקה הזו, חגורת החנק שמסביבנו תשתחרר. אביחי, הזכרון שלך ממשיך להדהד ולפעום בכולנו. אנחנו יודעים כמה אהבת את יזהר אשדות וכמו בשיר: "הלוואי והיית במרחק נגיעה מכאן".

יהי זכרו ברוך.