תפריט נגישות

סרן זיו משה ברגור ז"ל

זיו ברגור
בן 23 בנפלו
בן שרית ויונה
נולד ברמת השרון
בכ"ח בסיון תשל"ג, 28/6/1973
התגורר ברמת השרון
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 202
התגייס ב-נובמבר 1991
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ד באייר תשנ"ו, 3/5/1996
מקום נפילה: כביש צמח-אפיקים
באזור טבריה והעמקים
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
אזור: 2, חלקה: 18, שורה: 2, קבר: 6.
הותיר: הורים ואחות איילת

קורות חיים

בן שרית ויונה, נולד ביום כ"ח בסיוון תשל"ג (28.6.1973) ברמת השרון והצטרף לאחותו איילת, שהייתה כבר כמעט בת ארבע שנים. זיו למד ברמת השרון, בבית הספר היסודי "גולן", בחטיבת הביניים "עלומים" ובבית הספר התיכון "אלון", בו סיים בגרות במגמת פיסיקה, למרות שהחל את לימודיו בתיכון במגמת מוסיקה, בזכות אהבתו לנגן בגיטרה קלאסית.

כבר בנעוריו גילה זיו מעורבות ואכפתיות בנושאים חברתיים וחינוכיים, שבאו לידי ביטוי בהיותו חניך ואח"כ מדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד" במושבה. תכונות אלו הלכו והעצימו וקבלו ביטוי בהחלטתו להתנדב לצנחנים ובמהלך כל שירותו הצבאי, כולל בחירתו במסלול קצונה. מכתבו לפרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך דאז, אשר נכתב בהיותו מפקד צוות צעיר, בן 21, מעיד על תחושת המחויבות הציבורית שפעמה בו ועל הרצון והצורך הפנימי לשנות ולהשפיע על אורחות החיים במדינה. במכתבו, העלה זיו, את תפישת עולמו במישור הערכי ופירט את רעיונותיו לשיפור תפקודו של החינוך החילוני וזאת בהשוואה לחינוך הדתי, תוך פירוט הצעות לטיפוח ההיבטים הערכיים במערכת החינוך החילונית.

בחודש נובמבר 1991 התגייס זיו לצה"ל לחטיבת הצנחנים, לגדוד 202. בשמונה עשרה השנים הראשונות של חייו, הוא הכשיר את עצמו, באופן בלתי מודע, לארבע וחצי שנותיו בצבא - טירונות, אימון מתקדם, קורס סמלים, קצונה, פיקוד על "צוות זיו" ב-פלח"יק, שתי תקופות שירות בלבנון, ולבסוף פיקוד על פלוגת מסלול בצנחנים. בגיל כמעט 23 הוא כבר היה מודל לחיקוי לפיקודיו הלוחמים, לחבריו ולעמיתיו המפקדים.

לדברי מפקדיו וחייליו היה זיו, למרות גילו הצעיר, מפקד מיוחד במינו, שילוב בלתי רגיל של מסירות, מקצוענות צבאית, אנושיות, צניעות ומעל לכל, מפקד-מחנך, שלא הכיר במושג "ראש קטן". כל מה שעשה, נבע מאמונתו, שלא ניתנה לערעור, ש"אני ואתה נשנה את העולם", וזאת כתשובה לאלו שבחרו "לשבת על הגדר" (ציטוט מכתוביו).

זיו, שהיה המ"פ הצעיר בצנחנים, בעת קבלתו את התפקיד, ראה את המשך דרכו בחיים בתחום החינוך. הוא היה מ"ילדי השמנת של רמת השרון", אשר עבורו, כמו עבור חבריו וחברותיו הטובים, הציונות היתה עדיין ערך ולא עלבון. הוא היה טוטאלי בהתמסרותו לאמונתו, לתפקידו, לפקודיו ולחבריו. אין דוגמא טובה יותר מאשר ההתנסות בעת הפיגוע בצומת בית ליד, כאשר היה נתון, כל כולו, לפעולות חילוץ של חייליו שנפגעו, ולא טרח לידע את משפחתו, במשך ארבע שעות, על מצבו. שהרי, כדבריו, "לא חשבתי עליכם בכלל אלא על ההורים של החיילים שלי שנפלו ונפגעו".

סיפר סא"ל אמיר נדן, מג"ד הגדוד, בו שירת זיו: "זוכר אני את הקריאות "צפע" ו"לדחוף קדימה" של זיו במסדרי הבוקר, קריאות אשר "יחזקו את גאוות היחידה והשייכות של החיילים", כך על פי דברי זיו; את ריצות הבוקר הארוכות אשר יזם ואף ביצע יחד עם חיילי פלוגתו ואת המחויבות העצומה וההשקעה בכל דקת זמן. מחויבות והשקעה אלו אפיינו את זיו בכל אשר הלך ועשה. השקעה זו בוצעה מתוך דחף פנימי, אשר הושתת על דוגמא אישית, שהיוותה סמל בכל אשר פעל. זיו שיתף אותי בלבטיו הרבים, אהב לשמוע, להתייעץ וללמוד מניסיונם של אחרים, אך לבסוף התעקש תמיד על שלו, על דרכו ועל סגנונו האישי והמיוחד, אשר בלט משאלותיו הישירות, ולעתים אף המביכות. אמנם הן היו מביכות, אך העידו על הבנתו את המערכת הצבאית ועל אהבתו אותה, תוך דאגה לשלמותה ותפקודה הראוי".

זמן קצר לאחר מינויו כמ"פ, התבטא זיו על תפקידו "אני מאוד נהנה מן התפקיד, מהאנשים סביבי, מהחיילים שלי, אבל אינני בטוח שאני רוצה להיות מנהיג". על דבריו אלו התבטא המח"ט, תא"ל בני גנץ באומרו: "זיו הקפיד, כל חייו בצבא שלא לעבור את סף השררה".

זיו החל את שירותו בצנחנים בפלוגת מסלול, נובמבר 91 ונפל בעת מילוי תפקידו, כאשר היה מפקד פלוגת מסלול, אוגוסט 95, בגדוד "צפע" בחטיבה, ביום י"ד באייר תשנ"ו (3.5.1996), כחודשיים לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, לאחר שהשלים ביצוע תרגיל פלוגתי במשך כל שעות הלילה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. זיו נטמן בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, השאיר אחריו הורים-שרית ויונה ואחות-איילת.

בניירותיו, שנמצאו לאחר מותו, נכתב: "אינני נמצא בעולמנו על מנת לשמור על חיי, אלא על מנת להגן על נפש הזולת" כך הוא חי בשנים האחרונות וכך הוא נלקח מוקדם מדי!

שיר שכתב זיו לזכר סמ"פ שלו, סגן אודי אלגרבלי, שנפל בלבנון ביום 6.7.1994, הולחן והוקלט ויצא על גבי תקליטור שהוקדש לזכרם של זיו ואודי. וכך כתב זיו לאודי: "סלח, מחל, כפר/ על שלא הגעתי מספיק מהר/ על שחטאתי לפניך בקלות ראש/ על שהתבוננתי אך לא הבנתי את החסר/ על שחטאתי לפניך בצרות עין/ על שנזקקת לי אך לא הייתי לך לעזר/ על שחטאתי לפניך בבלי דעת/ על שאתה הוא בין המים ולא אני, אני ולא אחר/ על שחטאתי לפניך בשגגה/ סליחה, שאני מבקש ממך, רק סליחה וכבר לא יכול לבקש יותר/ מפקד, חבר".

השיר הזה הוא תמצית נשמתו של זיו, כפי שמעידים גם משפטים נוספים שהוא העלה על כתב, בפנקס קטן שלווה אותו במשך שירותו, כגון: "הנדיבות האנושית, הנעלה ביותר, טמונה בכפרה למען הזולת"; "עולם חדש: עולם של חסד שעושים ומקבלים; עולם של הקרבה, רחמים וסובלנות; אפשרות של דמעה בעיני החוק". מקטעים אחרים ברשימותיו ניתן לעמוד על תפישתו את תפקידו, כמפקד, כמחנך: "יש להתייחס לכל חייל כאדם חושב וחכם; יש להיזהר מלפגוע בכבוד העצמי של החייל. אין לנהוג בו בעריצות, בשחצנות או ביהירות; ללמד, להסביר, לתרגל, להכשיר, לחנך, לדאוג, להתייחס, לחזק, לאחד, לעודד, להעניש, לחשל, למקצע להרגיש - לדחוף קדימה!"

משפחתו הוציאה לאור חוברת, המאגדת שירים שנכתבו לזכרו, ע"י אביו, יונה, ותצלומי עבודות פיסול שאמו, שרית, יצרה לזכרו. תערוכת פסלים של שרית, לזכרו של זיו, בשם "הצעקה שבדממה", הוצגה בבית "יד לבנים" ברמת השרון. אחד הפסלים-ציפור שמוטת כנפיים - הוגדל לגלעד, שהוקם במקום נפילתו בכניסה לקיבוץ בית זרע, בעמק הירדן. חבריו ומוקירי זכרו של זיו נטעו חורשה ביער של הקרן הקיימת לישראל, "יער המגינים", ליד צומת נחשון, בדרך לירושלים. אחותו איילת, שהיא במאית קולנוע הפיקה דרמת טלוויזיה, המוקדשת לזכרו, המבוססת על סיפור אירוע הפיגוע בבית ליד. סרט דוקומנטרי "משא אחר" שביימה, אחותו איילת, בשיתוף עם ארבע משפחות של מפקדי פלוגות צעירים, מחטיבת הצנחנים, אשר נפלו בעת שירותם, בשנים 1995-1997 (משפחותיהם של אורי אזולאי; יואל דיליאן ונדב מילוא) מתעד את תהליך התמודדותם של המשפחות, כולל משפחתו וחבריו של זיו, עם האובדן של הבנים.

"יש אנשים ש- זיו זכרם מאיר, כאשר הם עצמם אינם יותר בתוכנו. אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל הם, הם המראים לאדם את הדרך" - חנה סנש.

בניית אתרים: