תפריט נגישות

סגן קובי בן שם ז"ל

קובי בן שם
בן 21 בנפלו
בן טובה ואלי
נולד ברמת גן
בט"ז באדר א' תשל"ו, 17/2/1976
התגורר ברמת השרון
שרת בחיל האיסוף הקרבי
יחידה: גד' 869
התגייס ב-אוגוסט 1994
נפל באסון המסוקים בדרך לפעילות מבצעית
בכ"ח בשבט תשנ"ז, 4/2/1997
מקום נפילה: שאר ישוב
באזור הגליל
מקום קבורה: רמת השרון
הותיר: אב ושתי אחיות: שני וטל

קורות חיים

בן טובה ואלי. נולד ביום ט"ז באדר א' תשל"ו (17.2.1976) בבית החולים "תל השומר", בחודש השביעי להריון, כפג. לאחר שבועות קשים בבית החולים התפתח קובי כהלכה, התחזק והצטרף אל הוריו ואחותו הבכורה טלי ברמת גן. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לרמת השרון, העיר בה גדל ובגר.

קובי היה ילד מלא שמחת חיים וחום אנושי. כאשר בגר ידע לחיות את הרגע עד תום, מבלי לוותר על מה שחשוב לו. קובי לקח הכל בקלות ואימץ לעצמו ראייה אופטימית, מלווה בחוש הומור ציני ומפוקח. כשהיה בן שתים עשרה הצטרפה אחותו שני אל המשפחה.

קובי למד ברמת השרון - הוא החל בבית-הספר היסודי "קרית יערים", המשיך בחטיבת הביניים "נווה מגן" וסיים בבית-הספר התיכון "רוטברג". לאורך שנות נעוריו היה קובי פעיל נלהב בתנועת "הנוער העובד והלומד" ברמת השרון, בתחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך וכאחראי על המדריכים, ושעות רבות מזמנו הקדיש לארגון הפעילויות השונות במסגרת התנועה. לצד הפעילות בתנועה עסק קובי בפעילות ספורטיבית - בסקי שלג ובענפי הספורט הקשורים לים שאהב ובילה בו שעות רבות. בנעוריו התנסה קובי גם בלימודי נגינה בגיטרה.

כאשר היה קובי בן שבע עשרה נפטרה אמו, טובה, לאחר חמש שנים בהן נאבקה במחלת הסרטן. מותה בטרם עת של אמו השפיע עליו עמוקות, על התבגרותו המהירה, על חלוקת התפקידים החדשה במשפחה ועל האחריות שלקח על עצמו.

לפני גיוסו לצה"ל, זוהה קובי כבעל נתונים גבוהים במיוחד, אך התעקש לשרת בחזית כחייל קרבי לכל דבר, למרות שניתנה לו האפשרות לשרת קרוב לבית.

באוגוסט 1994 התגייס קובי לצה"ל, ליחידת התצפיתנים של חיל המודיעין, שם עבר מסלול הכשרה, שבסופו הוצב בפלוגה ביהודה ושומרון. לאחר שנת שירות, בה הוערך קובי על ידי מפקדיו כחייל מצטיין, הומלץ לקורס קצינים. בדצמבר 1995 החל קובי את הקורס וכאשר סיים אותו, הוצב על-פי בקשתו ולמרות האפשרות שניתנה לו לשרת קרוב לבית, בחזית לבנון.

במשך שמונה חודשים פיקד קובי על יחידת תצפיתנים במוצב "דלעת". מפקד היחידה בה שירת כתב: "בתום קורס הקצינים התבקש קובי על-ידי מפקד היחידה לחזור לפלוגת לבנון ולפקד על תצפית 'דלעת'. קובי הסכים לעלות לעמדה, למרות הקשיים שהיו בבית. בעמדה עבד קובי עם חייליו בשני מישורים עיקריים: האחד - מקצועיות, שיהיו הכי טובים! השני - אחווה ואחדות הצוות. עבודתו התבצעה בשקט וביסודיות, הדברים נעשו באווירה טובה, תוך רצון לעזור לחיילים המתקשים. קובי העמיד צוות למופת, שביצע את משימותיו בצורה טובה מאוד. הוא אף הספיק לשמש כמדריך ולחנך דור חדש של חיילים ביחידה, שחלקם הגיע לעמדת 'דלעת'. קובי שאף כל הזמן ליותר פעילות, יותר עבודה ותכנן מה יעשה בעתיד".

שבועיים לפני יום הולדתו העשרים ואחת, בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם קובי. בן עשרים ואחת היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. קובי נטמן בבית העלמין האזרחי במורשה לצד אמו, טובה. הותיר אחריו אב ושתי אחיות.

חבריו לצוות "דלעת" כתבו: "קובי, גילמת בשבילנו מסירות, חריצות ונחישות, אך בעיקר את צלם האנוש שבך. הטמעת בתוכנו ערכים ואהבת מולדת..."

זכרו של קובי הונצח בשיר שכתב דודו דותן, הולחן על ידי חנן יובל והוקלט על גבי דיסק. מילות השיר: "ובלילה הקר, אמא גילתה/ שקובי ישן, שוב איתה/ ממש לצרה,/ בדיוק כמו אחר הלידה./ בתחילה שאלה/ איך הגיע לכאן?/ וקובי ענה לה בצחוק:/ במסוק./ ותגיד לי דבר שני/ איך עזבת את שני?/ את טלי ואת אבא/ ומה על סבתא/ ומה יגיד סבא?/ ועל מה כל ההמולה/ להטריח אפילו/ את ראש הממשלה?/ ורק אחרי ששאלה/ ורק אחרי שבדקה/ שלחה אליו יד וחיבקה/ ונתנה בו את חיוכה הטוב/ כי מעולם לא היה הוא/ כל כך קרוב".

אחותו טלי, כתבה: "קובי הוא ההיפך ממוות/ קובי הוא שמחת החיים, לחיות את הרגע עד תום, מבלי לוותר על מה שחשוב לו./ קובי זה לקחת הכל בקלות, להיות אופטימי וציני בו זמנית./ קובי זה חיבוק חם וחיוך גדול ואהבה./ האהבה והאחריות למשפחה, לחברים, לנוער העובד, לתפקיד הצבאי ולמדינה./ קובי הוא התגלמות החיים./ קובי, אני כל-כך מתגעגעת לחיים שלך, לחיים שלך, לך!".

מתוך דברים שנשאה טלי ביום השנה לנפילתו של קובי: "שנה שלמה/ שנה שלמה שאתה לא חוזר הביתה ביום שישי / שנה שלמה של כאב אין סופי./ שנה שלמה שהיא בלתי נסבלת, כל-כך בלתי נסבלת./ שנה שלמה של ללכת לישון ולקוות שהסיוט ייגמר מחר./ שנה שלמה של לקום בבוקר ולא להאמין שזה קרה לנו וזה אמיתי, וזה הרי כל-כך לא הגיוני./ והנה אני מוצאת את עצמי מספידה את עצמי, את הכאב שלי, את הלבד שלי ואני בעצם רוצה לדבר עליך, על קובי שאתה/ ואתה זה החלק החי, הצוחק, האוהב, הדואג, העצוב, השמח, המשתולל, אתה שנוסע עם החבר'ה לאילת בכל הזדמנות./ אבל מאותו לילה נורא אתה זה החלק שלך בתוכי שהוא כאב כל כך בגלל שאתה לא ממשיך למלא אותו בחיים שלך. וקובי בלי חיים זה לא קובי./ כנראה שההספד שלך, קובי, הוא ההספד של החלק שלך בכל אחד מאתנו,/ יש את קובי של אבא, קובי של שני, קובי של רן וגלעד, קובי של סבא וסבתא, והכל ביחד זה אתה כולך, אבל החלק הזה כבר לא מתמלא בחיים וזה כואב, ושוב אני מספידה אותנו,/ כי מה שנותר לי זה החלקים שלך בכל אחד מאתנו/ אז כנראה קובי שלא ניתן להספיד אותך כי אתה לא יכול להיות החלק המת, כי אתה זה החלק החי".

בניית אתרים: