רס"ן עמרי צ'יטה צ'יטיאט ז"ל

קורות חיים

בן חיה ושאול. נולד ביום ח' בטבת תש"ל (17.12.1969), ברמת השרון, אח לגלעד. עמרי למד בבית-הספר היסודי "אוסישקין", בחטיבת הביניים "קלמן" ובבית-הספר התיכון על שם יגאל אלון ברמת השרון. עמרי היה מאלו ש"הולך להם" בלימודים גם מבלי להשקיע. הוריו מספרים כי משחר ילדותו חלם להיות טייס. אף פעם לא רצה להיות כבאי, שוטר או כל עיסוק אחר. כבר בהיותו כבן שנתיים העדיף ביקור בשדה התעופה על כל בילוי אחר. אחר כך בנה מטוסים מלגו, וכשגדל בנה טיסנים. פעמים רבות זכה במקום הראשון באליפות הארץ בטיסנים. בתקופת לימודיו בחטיבת הביניים השתייך לתנועת "הצופים" ברמת השרון. באותה עת השתייך גם ל"קלוב התעופה לישראל", סניף רמת השרון והשקיע בו את כל זמנו ומרצו. תחילה, היה בו חניך, בהמשך מדריך, ולאחר מכן ריכז את הסניף. עמרי לא משך ידו גם מעיסוקי ספורט נוספים - אהב לגלוש בגלשני רוח, לגלוש באתרי סקי בחרמון ובאירופה, השתתף בקורס קרטינג בנחשולים, שם נתן ביטוי לילד הנצחי שבו, ובשבתות אהב להתחרות במכוניות קרטינג ולרכוב על סוסים. כתב עליו חברו, מנחם: "... שובבותו של צ'יטה באה לידי ביטוי באהבה לים, לגלשנים ולמכוניות. כאשר נגע גופו במים הפך לאדם אחר, והרגיש בהם כאילו זו סביבתו הטבעית...".

בחודש פברואר 1988, גויס עמרי לצה"ל, לקורס טיס. הוא שירת כטייס 16F -חמש שנים ובשנה האחרונה שימש בתפקיד מוביל מבצעי בטייסת. עמרי השתתף בתקיפות אוויר מוצלחות בלבנון. במשך שנה, מ-1994 ועד 1995 שימש קצין הדרכה במאמן הנץ ובהמשך היה מפקד הגף. בתקופה זו הותיר את חותמו, בעיקר בצד ההדרכתי. "איש נעים הליכות וצנוע, עדין נפש ואוהב אדם, קשוב למפקדיו ולפקודיו. טיפל בעקביות גם במטלות שלא היו לו בהן אינטרסים אישיים, מטלות שאינן חובה. עמרי לא חסך מעצמו עבודות 'פשוטות', כמו פעולות לאחזקת הבניין או הנקיונות. החיוך לא סר מפניו וגם ברגעים קשים סירב להתרגז. היתה בו נטייה לשמור על איפוק ושלווה ועל קול וטון רגועים. לפקודיו שימש דמות מופת ומודל לחיקוי, כאדם שידע לייעץ ולהקשיב", מספר חברו.

בחודש ספטמבר 1995 נשא עמרי את בשמת רוה לאשה, לאחר שנים של היכרות, אך אושרם נקטע לאחר ארבעה חודשי נישואין. כאשר נישאו לא תארו לעצמם שהאמרה "עד שהמוות יפריד בינינו" תתגשם ותהפוך למציאות לאחר תקופת אושר כה קצרה.

ביום ט' בשבט תשנ"ו (30.1.1996), נפל עמרי בעת מילוי תפקידו, בהובילו את אנשי הקבע שתחת פיקודו לביצוע בוחן "בר אור" תקופתי. בסיום ריצת 2000 מ' התמוטט באופן פתאומי, לאחר שמשך ב"ספרינט" את אחד החיילים כדי לדרבנו לסיים את הריצה. גם ברגעיו האחרונים נתן ביטוי לאהבת הזולת שבו, ומלותיו האחרונות הופנו לחבר, שהתיישב על המדרכה בתום הריצה: "לא כדאי לך לשבת עכשיו, ייתפסו לך השרירים..." אמר - והתמוטט. עמרי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. בן עשרים ושש היה בנופלו. הותיר אחריו רעיה, הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

מספר עליו מפקד הטייסת: "עמרי הצעיר שהגיע אלינו והבשיל... מחניך נמרץ וחקרן הפך למוביל ולמפקד בעל ניסיון ומעמד. אותו עמרי שלעתים הביך אותנו בשאלותיו ובידע העמוק שהפגין, היה אהוב ואהוד על פקודיו ועל חבריו הלוחמים...". במכתב התנחומים למשפחה כתב המפקד בשם כל אנשי הטייסת: "... במשך חמש השנים הללו הפך עמרי לאחד מעמודי התווך של הטייסת תוך שהוא רוכש לעצמו מעמד חברתי איתן. על אף גילו הצעיר היווה עמרי דוגמה לצעירים ולוותיקים. מוחו החריף ונועם הליכותיו הפכו אותו לאהוד ואהוב על חבריו, מפקדים ופקודים...".

בני המשפחה הוציאו לזכרו חוברת זיכרון. ההנהלה הארצית של "קלוב התעופה לישראל" החליטה כי סניף רמת השרון ישא את שמו של עמרי כאות הוקרה על פעילותו.

עשרים וחמש שנה לאחר נפילתו של עמרי נכתב השיר "סוף ינואר" לבקשתה של אלמנתו בשמת השיר הושמע לראשונה באזכרה זו. השיר נכתב על ידי רננה ליש הולחן, עובד והופק מוסיקלית על ידי יהל דורון ובוצע על ידי סיון טלמור. בשמת משתפת: "היו לו עיניים טובות, חיוך מבוייש ושקט פנימי שנסך בי ביטחון. הוא היה אופטימי עם שמחת חיים, שפע תחביבים ושאיפות לעתיד. מותו היה פתאומי כל כך והשאיר בכולנו חלל עצום. עמרי מאוד אהב להקשיב לשירים, לכן בחרנו שההנצחה תהיה גם בשיר. מאמינה שהיה אוהב אותו. עמרי חלק ממני ובלבנו תמיד".



סוף ינואר/ רננה ליש

דִּיזִינְגּוֹף עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,

דִּירַת שְׁנֵי חֲדָרִים

כָּל הַדֶּרֶךְ לַחֻפָּה

מֵאוֹהֲבִים וּצְעִירִים

וְאֶלֶף תָּכְנִיּוֹת

לָטוּס לְסְקִי, אוֹ לִכְרֵתִים

וְכַמָּה הִיא שָׂמְחָה

כשֶׁהוּא נִרְשָׁם לְמִשְׁפָּטִים

עוֹד מִתְגַנְבִים טִפְטוּפִים

גַּעְגּוּעִים בִּתְּמוּנוֹת,

זִכְרוֹנוֹת חֲטוּפִים

עֵינַיִם טוֹבוֹת

הָיוּ גַּם חֲלוֹמוֹת,

כְּשֶׁיִּפְשׁוֹט אֶת הַמַּדִּים

בַּיִת עִם גִּנָּה,

מִשְׁפָּחָה וִילָדִים

עַל הַוֶּסְפָּה הַלְּבָנָה,

אוֹ בַּסָּלוֹן עִם חֲבֵרִים

הָיָה לָהֶם מִשְׂחָק כָּזֶה –

מִי זוֹכֵר יוֹתֵר שִׁירִים

יוֹם יָפֶה סוֹף יָנוּאַר,

יָמִים יָפִים חוֹלְפִים

נְשִׁיקַת פְּרִידָה,

הַאִם כָּךְ נִרְאִים סוֹפִים?

אֵיךְ הִיא לֹא הִרְגִּישָׁה,

אֵיךְ הוּא לֹא אָמַר

וְאֵיךְ בְּאֶמְצַע הַחַיִּים

הַכֹּל פִּתְאוֹם נִגְמַר

הָיוּ גַּם חֲלוֹמוֹת,

כְּשֶׁיִּפְשׁוֹט אֶת הַמַּדִּים

בַּיִת עִם גִּנָּה,

מִשְׁפָּחָה וִילָדִים

עַל הַוֶּסְפָּה הַלְּבָנָה,

אוֹ בַּסָּלוֹן עִם חֲבֵרִים

הָיָה לָהֶם מִשְׂחָק כָּזֶה –

מִי זוֹכֵר יוֹתֵר שִׁירִים

הַכְּנָפַיִם נִשְׁאֲרוּ

מְיֻתָּמוֹת עַל הַמַּדִּים

כְּמוֹ כָּל הָרְגָעִים

הֲכִי מְיֻחָדִים

שׁוּב הִגִּיעַ יָנוּאַר

שׁוּב הִיא עֲצוּבָה.

גַּם הַזְּמַן מַשְׁאִיר

פְּצָעִים שֶּׁאֵין לָהֶם תְּשׁוּבָה

אֲבָל הִיא לֹא לְבַד

וְיֵשׁ כָּתֵף לְהִשָּׁעֵן

וְעָתִיד שֶּׁנּוֹגֵעַ בֶּעָבָר

הָיוּ גַּם חֲלוֹמוֹת.....