סמ"ר דניאל עמיחי מרכוס ז"ל

קורות חיים

בן לינדה וד"ר מנחם (מל), ואח בוגר לג'ואנה. דניאל נולד ביום כ"ג בניסן תשל"ב (7.4.1972) בלונדון, אנגליה, שם עברו עליו שנותיו הראשונות.

כשהיה בן שש, עלתה המשפחה ארצה וקבעה את מושבה ברמת השרון, שם למד דניאל בבית-הספר היסודי "אורנים", המשיך בחטיבת הביניים "נווה מגן" והחל את לימודיו התיכוניים בבית- הספר על שם רוטברג. כשמלאו לו שש עשרה שנה שב לארץ הולדתו, אנגליה, וסיים שם את לימודיו התיכוניים בפנימייה היהודית "כרמל קולג'".

את חופשותיו בילה לעתים עם סביו וסבתותיו, עמם היה קשור בקשרי אהבה חזקים וחמים. ב"כרמל קולג"' יזכרו אותו תמיד כקפטן נבחרת החתירה של בית-הספר, הקפטן שהוביל את הנבחרת להישגיה המרשימים ביותר אי-פעם - מקום שני בתחרות ארצית.

עם תום לימודיו ב"כרמל" שב ארצה, כדי להתגייס לצה"ל, אך גיוסו נדחה בשנה בגלל ניתוח פריצת דיסק בגב שהיה עליו לעבור. לאחר שירותו הצבאי, תכנן דניאל ללמוד ניהול בתי מלון בשווייץ.

בראשית מרץ 1991 התגייס דניאל לצה"ל. הוא הוכשר כצופה מטאורולוגי בחיל המודיעין והוצב לשרת בבסיס בדרום הארץ. דניאל ביצע את תפקידו תוך אחריות ומסירות רבה, ודאג לחיי חברה תוססים בבסיס הסגור (ארגן את מועדון הלילה ומצא שולחן ביליארד שגרם הנאה רבה לחבריו בבסיס). לאחר כשנה בתפקיד, הועבר דניאל לבסיס במרכז הארץ, שם הוצב כאחראי קורסים.

בשלהי מרץ 1993 סופח דניאל לחיל האוויר, היה לצופה ביחידת שירות מטאורולוגי קרבית ועד מהרה הפך לאחראי משמרת. דניאל נפל בעת מילוי תפקידו, ביום כ"ב בחשוון תשנ"ד (6.11.1993), בתאונת דרכים שאירעה בכביש הערבה, באזור עין יהב. עמו נהרגו שלושת חבריו שיחד חזרו מבילוי חופשה באילת: סמל עירן פרחי, והחיילים המשוחררים אבי לוי ומוש מילר. דניאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול בתל אביב. בן עשרים ואחת היה במותו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון. הותיר אחריו הורים ואחות.

במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "דניאל, שהיה מפקד מחלקת הצופים ביחידה, מילא את תפקידו בצורה הטובה ביותר, תוך גילוי שילוב נדיר של אחריות ומסירות כלפי חבריו ומפקדיו כאחד. דניאל לימד את כולנו לאהוב, לתת מבלי לדרוש תמורה, לשמוח ולשמח אחרים. באופיו התמים והטוב, הוא משך אליו ידידים רבים כמגנט ובלב כל אחד מהם נשאר משהו מתמימותו וטוב לבו." דניאל ייזכר לעד כבחור יפה תואר ושופע חיים, שידע ליהנות מכל רגע, שחיבק בחיבוקי דב את כולם ושנגע בחיי כל מי שהכיר אותו במשך עשרים ואחת שנותיו, בצורה כה עמוקה, עד שקשה לתארה במילים. יש רק להיזכר בחיוכו כדי להבין עד כמה הוא חסר.