תפריט נגישות

סא"ל יעקב יצחקי ז"ל

יעקב יצחקי
בן 42 בנפלו
בן רוזי ומרדכי
נולד ברומניה
בי"ט באדר ב' תשצ"ב, 21/4/1932
התגורר בראש העין
שרת בחיל האויר
יחידה: טייסת מנהלה
נפל בעת שירותו
בט"ו בחשוון תשל"ו, 20/10/1975
הותיר: אישה ושלושה ילדים

קורות חיים

ילדותו



יעקב יצחקי, בן בכור להוריו רוזי ומרדכי, נולד ב-1932 ברומניה, בעיירת קיט קטנה ופופולרית למרגלות ההר, על שפת נהר המורש. בבית הוריו ספג את ערכי הדת היהודית המסורתית והציונית. כנהוג אצל היהודים, בגיל שלוש שלחו אותו הוריו ללמוד ב"חדר" ובגיל שש החל ללמוד בביה"ס הממלכתי. סדר היום שלו התחיל בשעה חמש בבוקר כשהיה עוד חשוך בחוץ, הוא היה הולך ל"חדר", בשעה שמונה היה חוזר הביתה לארוחת הבוקר ובשעה תשע התייצב ללימודיו בביה"ס הממלכתי.

יעקב היה תלמיד מצטיין, ורכש חברים רבים בזכות תכונותיו ואופיו הנוח. הוא היה חברותי, בעל חוש הומור והירבה להגיש עזרה לחבריו. לימים הצטרף לתנועת הנוער "הנוער הציוני" והיה חבר פעיל בה.

הוריו היו אנשים צנועים שלא נשאו עיניהם לדברים בלתי אפשריים במובן החומרי או האנושי. הביטוי "חיה ותן לחיות" היה טבוע באופיים והם הנחילו אותו לילדיהם. הם נהנו מהאושר הפשוט שמעניקים חיי משפחה טובים."בית יצחקי" היה בית שההורים לא צעקו בו. היתה משמעת חזקה וכללי התנהגות ברורים, והדברים התנהלו בשקט, בסמכותיות בוטחת ובשלווה של ההורים. מי שמחפש את מקור השקט של יעקב ימצא אותו בילדותו במסגרת המשפחה. היה זה בית שמח ומסורתי וכל ערב שבת, או ערב חג נחגגו על מנהגיהם ומאכליהם המסורתיים. לכבוד ראש השנה ופסח תפרה האם לילדים בגדי חג בהם השקיעה ממיטב מרצה וכשרונה, וגם בשנות המלחמה לא ויתרה על המנהג. כאשר אי אפשר היה להשיג בד, היתה פורמת וילון, הופכת מכנס ישן לצד שני, צובעת את הבד מחדש וכך היו בגדי חג חדשים.

בבית פנימה היתה אוירה חמה ורגועה אך בחוץ החלו לנשב רוחות מלחמה. יום אחד במסדר הבוקר בביה"ס הצטוו היהודים לצאת מן השורות וללכת הביתה. בתחילה הסתובבו חיילים במדים מצוחצחים ברחובות והציקו ליהודים, ופעולות "משמר הברזל" האנטישמי לא אחרו להגיע. על חלון בית המלאכה של האב הדביקו סרט צהוב, על בית הכנסת הוטלה פצצה, רכושם של היהודים הוחרם ומאוחר יותר נגזר על כל היהודים בעיירה לפנות את בתיהם ולגלות לגטו היהודי בעיר אלבה יוליה. בגטו הם גרו באסם, פרשו שמיכות על ערימות חציר ועליהן ישנו.

ריח כבד של הסוסים, ומאוחר יותר ריחות עשן ושריפה היו חלק מריחות המלחמה שנשארו בזכרון.

האבא נשלח לעבודות כפיה ורק לעתים רחוקות שמעו ממנו. המשפחה נשארה גם ללא מפרנס ולמרות כל התלאות שמרה האם על קור רוח ושלווה, ולמיטב זכרונו של יעקב מעולם לא שמעו אותה מתלוננת או נרגנת.

כשנודע שהרוסים כבשו את האיזור העזו היהודים לחזור למקום מגוריהם. המלחמה נגמרה, האב חזר ממחנה העבודה ואז גם החלו להגיע הידיעות על אבדן יקיריהם שניספו בשואה, רגשות האימה והצער נמהלו בתחושת הרווחה שמשפחתם הקטנה ניצלה.

עם תום המלחמה החלה הפעילות הציונית של תנועות הנוער לפעול, הילדים, שהפכו בינתיים לנערים, השתתפו בפעילות, והרעיון הציוני שאף פעם לא היה זר להם הלהיב אותם.

ב-1947 עלה יעקב לארץ במסגרת עלית הנוער, באונית המעפילים "עצמאות".

העליה ארצה



במסגרת תנועת "הנוער הציוני", הצליח יעקב עם חברו מילדות, עוד מה"חדר", לעלות ארצה בעליה בלתי לגאלית באונית המעפילים "עצמאות". הם יצאו לדרך ב-1947 אך האוניה נלכדה ע"י הבריטים וכל נוסעיה גורשו לקפריסין. רק ב-1 באפריל 1948 אפשרו הבריטים לקבוצת הנוער ולילדים לעלות לארץ.

יעקב היה בן 15, נער עצמאי ונחוש שלא היסס לצאת לבדו למסע. ההורים נפרדו ממנו בלב כבד אך כדרכם נהגו באיפוק ונתנו לו את ברכתם. יעברו שנים בטרם יפגשו שוב. בני המשפחה הגישו בקשה לאשרה כדי לעלות לארץ ישראל אולם השלטונות לא אפשרו להם לצאת. אחותו הצעירה זהבה, מספרת שהחלה להתגעגע אליו עוד בטרם נפרדו. היה ביניהם קשר מיוחד ועמוק, הוא היה אחיה הגדול שנהג בה ביחס אבהי ומגונן בזמן המלחמה בהעדר האב.

קבוצת הנוער הגיעה לנמל חיפה ב-1.4.48 ובארץ כבר היתה מלחמה. מנמל חיפה הם הועברו בשריונית לבי"ס חקלאי בחדרה, שם קבלו הכשרה לעבודה חקלאית ולמדו את השפה לפני שנשלחו לקיבוץ.

יעקב לקח ברצינות רבה את לימודי השפה. היה ברור לו שהשליטה בשפה היא תנאי הכרחי לקליטתו בארץ. דבר נוסף היה חשוב בעיניו, והוא רכישת השכלה שתקדם אותו בעתיד. מאחר שבקיבוץ לא אפשרו לו ללמוד ולסיים את לימודיו התיכוניים, עזב יעקב את המקום והחליט ללמוד בכוחות עצמו לעבוד וללמוד. הוא יצא לחיפה והחל בחיפוש עבודה. הוא היה בן 16 ובלי משפחה ולכן אף מעסיק לא הסכים לקבל אותו לעבודה. הוא נתקל בבעיות קיומיות רבות שכן חי ללא משפחה, ללא מקום מגורים קבוע וללא מקורות פרנסה. יום אחד לאחר חיפוש מייגע, אחרי שעבר ברגל את איזור התעשיה לאורכו ולרוחבו קיבל עבודה במפעל משפחתי קטן. יעקב שכר חדר בדירה, התחיל לעבוד וללמוד בשעורי ערב, ועבד בכל מיני עבודות מזדמנות כדי שיוכל ללמוד. ביומן שכתב באותם ימים מצאנו התלבטויות רבות מה לקנות כדי לאכול: שתי ארוחות קטנות או ארוחה אחת חמה במסעדת הפועלים, אבל שום התלבטות בקשר לתשלום עבור לימודים. התשלום הראשון היה עבור לימודים.

בתחילת שנות החמישים, פרסם צה"ל כרוז, ובו התבקשו מתנדבים להתגייס ל"חיל התעופה".

יעקב התנדב, ומאז ועד יום מותו היה חיל האויר ביתו ומשפחתו.

השרות הצבאי בחיל-האוויר



בשנת 1950 התנדב יעקב יצחקי ל"חיל-התעופה" שאחר-כך הפך לחיל האוויר. בחיל האוויר הוא שירת, ובמשך 24 שנים, טיפס יעקב בסולם הדרגות. מדרגת טוראי עד לדרגת סגן-אלוף. בתאריך 28 באוקטובר שנת 1957 התחתן יעקב עם אהובה (ששירתה איתו באותו זמן בבסיס), הם התגוררו ביחד בבסיסים שונים. הפיקוד היו בכוננות במשך הבסיס 24 שעות ביממה.

המשפחה



ליעקב ולאהובה נולדו שלושה ילדים, יעקב אהב את ילדיו, וילדיו קשרו קשר טוב מאוד עם אביהם. אישתו מספרת: "פעם קרה דבר שבו הילדים היו הולכים בשקט אל אביהם, כדי להראות ליצחקי את הפתק מבית ספרם".

חיל האוויר השתדל לתת למשפחות את כל מה שניתן להשיג, את כל המצרכים החיוניים. בבסיס הייתה חנות של שק"ם, היתה טיפת חלב לתינוקות שנולדו, גני ילדים, וכדומה. בבסיס ששירת יעקב באותו זמן היה מועדון, בפתיחת המועדון היה ליעקב חלק. גם לילדים היה מועדון, שבילו בו את זמנם הפנוי. המועדון שימש לילדים כספרייה, ומקום של פעולות נוער שונות. לא פעם רצו יעקב ואישתו לצאת מחוץ לבסיס למופעי בילוי בעיר, לפני יציאתם היתה נשמעת לפתע קריאה ליעקב לשוב למטה. בזמן המלחמות השונות, המשפחות שהתגוררו בבסיס היו נתונות לאזעקות. כאשר האזעקות הופעלו, הטייסים היו יורדים לטייסת והיו מתכוננים להמראה. בתקופות של המלחמות השונות, הועברו המשפחות שגרו בבסיס למקומות מחוץ לבסיס מחשש שהבסיס יפוצץ על ידי מטוסי האוייב.

בניית אתרים: