תפריט נגישות

סמ"ר אריה אריק לפלר ז"ל

אריה לפלר
בן 21 בנפלו
בן רות ודוד
נולד ברמת השרון
בב' באלול תשכ"ז, 7/9/1967
התגורר ברמת השרון
שרת בחטיבת גבעתי
יחידה: גדוד צבר
התגייס ב-7.11.1985
נפל בעת מילוי תפקידו
בה' באב תשמ"ח, 19/7/1988
מקום נפילה: רמלה
באזור מרכז הארץ והשפלה
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
הותיר: הורים, אח- יעקב, ושתי אחיות- ענת ואסתי

קורות חיים

אריק שלנו נולד ב-7.9.1969. המסלול שבחר כבר כשנולד לא היה רגיל - הלידה הסתבכה, אמא רותי ילדה אותו בקשיים רבים - אבל כשכבר יצא לאוויר העולם נגלה תינוק יפהפה, בלונדיני עם עיניים גדולות וטובות, חיוך מאיר עיניים נסוך על פניו תמיד. אז לא ידענו שקיבלנו אותו בהשאלה.

אריק היה תינוק חייכן ומתוק שכבש את כולם בתמימות האמיתית שהפגין ובטוב הלב שלו. יחד עם זאת היה ילד דעתן ועקשן. כשהיה בן ארבע החליט אריק להיות נגן חצוצרה וחשק בחצוצרה נוצצת במיוחד שראה בחלון הראווה של חנות ברמת גן.

אריק כבר בן 6 ולבית ספר אוסישקין את דרכו עושה. כבר אז ראינו שיש דברים אחרים שהוא מעדיף לעשות מאשר ללמוד, ובאמת אהבתו הראשונה הייתה לכדורגל. את עיקר זמנו העדיף להעביר על המגרש או בשיחות עם החברים בכיתה ובין לבין השתדל להקדיש ללימודים.

חלפו השנים ואריק עובר לחטיבת הביניים קלמן. לחטיבה היו יתרונות מבחינתו של אריק - הרבה חברים חדשים מצטרפים למעגל החברים שלו. וחוץ מזה עולם כמנהגו נוהג - אריק לא מפסיק לפטפט ולשחק בכדור - וכמו שכתבו לו בספר המחזור: "חמש שנים בהפועל הוא בועט בכדור - מפטפט בלי הפסק - כנראה הכל לו ברור".

בר מצווה לתפארת העמידו לו בחצר של רחל ויעקב - שהכירה אותו יותר מכולנו (בשל השעות הרבות שבילה בה עם בן דודו וחברו הטוב ביותר מושיק). לבוש לתפארת בבגדים חדשים "מייד אין רומניה": חולצה לבנה עם ריקמה בצבע תכלת ומכנסי ברמודה ושרשר על הצוואר.

אריק אוהב מאוד לבלות ולעשות חיים: הוא אוהב סרטים, ריקודים ובנות. הוא אוהב להתלבש יפה ורצוי בבגדים לבנים. כל שערה מהתלתלים על ראשו היתה חייבת לעמוד במקומה- אופטימיות ותמימות נעורים אפיינה אותו תמיד.

אצלנו במשפחה בפסח שמורה לו תמיד השורה של "תם מה הוא אומר, מה זאת..."

אריק האמין שבשביל כסף צריך לעבוד ולא לקחת מההורים ולכן שילב את זמנו בין הלימודים בבית הספר, משחק כדורגל, עבודה קשה עם אבא ובמייק דיויד וכך חסך כסף לבילויים ולבגדים.

אריק כבר כמעט גדול ולתיכון רוטברג עולה. אז מתחילה חגיגה אמיתית: הבית של דודה רחל ודוד יעקב קרוב קרוב - מושיק הבן האהוב והחבר הכי קרוב נמצא שם ושניהם מופיעים בבוקר בבית הספר - אומרים יפה שלום ולהתראות וחותכים הביתה. בדרך עוברים אצל טאובר במכולת - מצטיידים במבחר מטעמים ופשוט נחים "מעמל היום".

אריק בן 17 והגיע הזמן להוציא רישיון ולהוכיח גבריות. להורים הייתה פאסאט צהובה ואיא אפשר היה לפספס אותו נוהג בה ברחבי רמת השרון.

בשעה טובה נגמר הסיפור הזה של הלימודים ואריק מוכן לחיים, מתלבט בין טיול שלפני הגיוס או אחריו ולבסוף מחליט לדחות את הנסיעה לאחרי הצבא.

באחד הימים טייל אריק להנאתו ונהנה מעישון סיגריה ומהחופש, פתאום מופיעה לה מולו דודה ציפי. אריק, שחשב שאף אחד לא יודע שהוא מעשן, נלחץ ואת הסיגריה שם בכיס. דודה ציפי עומדת ומדברת ואריק "עולה באש". המכנסיים בוערים והוא נשרף אבל הכבוד והפחד לא מאפשרים לו להוציא את הסיגריה מהכיס, גם כשציפי אומרת לו ש"זה בסדר, אנחנו יודעים" - הוא לא מתרצה ורק לאחר שנפרדו התפנה לעשות בקרת נזקים למכנסיים ולעור.

שעת השין הגיעה, נובמבר 1985, ואריק לצבא מתגייס. הוא חדור מוטיבציה ורוצה להמשיך את המסורת של אחיו הגדול יעקב, וללכת לצנחנים, אולם בעיה ברגל מונעת זאת ממנו והוא מתגייס ליחידה המתחדשת "גבעתי". מהרגע הראשון יש ביניהם סיפור אהבה, לא מפריע לו שחבריו מן הבית משרתים קל"ב וממשיכים בחייהם כאילו כלום. הוא התמכר. הוא מכיר חברים חדשים, אנשים ממקומות שונים בארץ וסגנונות חיים שונים, טוב לו והוא עושה חיל. הוא הופך לנשמה של החבר'ה, עוזר תמיד, צוחק ומצחיק. אריק גומר טירונות חי"ר בקורס מ"כים וקורס נהגי נגמ"ש. הוא מוסמך כלוחם - כמה גאה הוא היה בכך.

במהלך שירותו אריק נפצע ו"בילה" כחודשיים בבית הבראה. כולם ניסו לשכנעו ש"די, הבנו, עכשיו אפשר לעבור לקריה", אך אצלו זו בכלל לא הייתה אופציה. הוא, חד משמעית חוזר ליחידה.

אריק הופך למפקד בעצמו לחיילים שאורח חייהם היה חדש לו: חיילי "ההסדר". הוא חוקר ולומד (פעם ראשונה בחייו, ברצינות) את אורח החיים של חייליו ואת הצרכים המיוחדים שלהם, הופך למפקד קשוב, אבהי ואהוב על כולם, כמו שכינו אותו בזמנו "גבר עם לב ונשמה". בבית אריק ממעיט במילים ונמנע מלספר על קורותיו בצבא. הוא חוזר הביתה לחופשות קצרות, מקדיש המון זמן לאחותו הקטנה והמעריצה הגדולה שלו אסתי, שלמרות שהיא ספחת כלשונו, היא מצחיקה אותו עד דמעות והוא כדבריו "מכור לה". במעט הזמן שיש לו אריק מקפיד גם לקפוץ לבקר את היצור המופלא שרק נולד - אור. אור הוא האחיין הראשון שלו ויש בינהם דמיון מדהים במבנה הלסת והפנים. כמה "הסנפות" של אור, כמה נשיקות ואפשר להמשיך ולנצל את השבת הקצרה לעוד מספר דברים.

בפסח הראשון שלו כחייל אריק יוצא הביתה לחופשת חג. ענת אחותו מגהצת לו בגדים לבנים - מקפידה שיהיה פס על השרוול. יחד צועדת כל המשפחה לדודה ציפי ושמעון בעוד אריק מחזיק את מגש העוף והרוטב אותו טרחה אמא להכין במשך כל היום... בחדר המדרגות, מסיבה שאינה ברורה עד היום, נשפכה כל התבנית עם העוף והרוטב על בגדיו המגוהצים להפליא של אריק, מה שגרם לאריק להיות כעוס ומצוברח כל הערב.

אריק ממשיך לחוות חוויות מרתקות בצבא שאת חלקם הגדול גילינו, לצערנו, רק לאחר שנהרג. מפקדים, פקודים, חברים לדרך, חברי ילדות וכל מי שרק הכיר את אריק פקד את ביתנו בשבעה. החברים של אריק מילאו את הבית בקולם ובסיפורים מרתקים על אופיו ואישיותו של אריק. מרבית הדברים לא ידענו ולא הכרנו והם שפכו אור חדש על אישיותו המדהימה. באמצעות הסיפורים למדנו עד כמה אריק היה מיוחד לא רק עבורנו, אלא גם עבורם - מפקדיו, פקודיו וחבריו, עד כמה אהבו אותו, עד כמה העריצו אותו. כולם הדגישו את החיוך מלא האור והשמחה שנתקלו בו בכל פעם שראו אותו. כולם הדגישו את החיוך מלא האור והשמחה שנתקלו בו בכל פעם שראו אותו, חיוך ששידר המון אופטימיות ורכות. חבריו ציינו לא אחת שהיה בשבילם לא רק אבא אלא גם כמו אמא... ולכולם היה ברור שאריק הוא מפקד מהסוג עליו נאמר: "שתדע כל אם עבריה שהפקידה בניה בידי מפקדים הראויים לכך...".

חלפו שנים וחודשים והשרות כמעט הגיע לקיצו. נותרו רק שלושה חודשים וחצי. אריק ורונן אמורים לצאת לבקו"ם ולגייס מחזור טירוני הסדר חדשים של אוגוסט 88. אבל ערב קודם יש לסגור כמה עניינים: צריך לשחרר את החיילים הביתה. זהו, כמעט ויוצאים, אך למרבית הפלא יש כמה עיכובים.

אריק משחרר את הסעת החיילים והולך בעצמו לטפל בעניינים. ההסעה יוצאת ואריק נותר בבסיס. מאוחר, ואריק ורונן יודעים שצריך להתייצב למחרת מוקדם בבקו"ם ולכם יוצאים הביתה לבית ההורים ברמת השרון - בטרמפ. השעה מאוחרת - חצות, חשוך מאוד, והרכב היחיד שמגיע הינו משאית צבאית הנושאת ג'יפ מאחור. עד כאן. איש אינו יודע מה קרה מכאן. אף אחד לא נותר לספר, אף אחד לא שרד את התאונה הקטלנית הזו. אריק איננו. אריק נהרג ואיתו רונן והנהג. בדמי ימיהם נהרגו.

מדברי הרב קוק:

אם תרצה בן אדם

עלה למעלה עלה, כי רוח עוז לך

יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים

אל תכחש בם, פן יכחשו לך

דרוש אותם וימצאו לך מיד,

עלה למעלה, עלה"

אהוב ליבנו, 20 שנה בלעדיך והדפיקה בדלת עדיין מהדהדת כאילו היה זה אתמול. הפצע עדיים מדמם וחסרונך עדיין כאן. נשבעים אנו לך כל עוד נשמה באפינו - אתה כאן איתנו והנחמה היחידה שלנו כי אתה שט לך כמלאך במחוזות של אהבה אחרים.

בניית אתרים: