סמ"ר אהוד (אודי) שורצברג ז"ל

קורות חיים

נולד בחיפה להוריו טובה ודוד. בגיל 4 עבר עם משפחתו לירושלים ושנות חייו שעברו עליו בעיר זו היו זכורות לו תמיד כשנים היפות בחייו.

שמונה שנות ביה"ס היסודי עברו עליו בבית הכרם, ולאחר מכן ארבע שנים בתיכון שליד האוניברסיטה העברית במגמה מתמטית פיזיקלית. בשנים אלה היה פעיל בקרב הצופים תחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך ושנתיים כמרכז שכבה של מאה וחמישים חניכים, תפקיד שעשה בהצלחה מרובה.

בהיותו בן 19, לאחר כשנה בקורס טיס, ספג אודי את המכה הגדולה ביותר שידע במשך חייו - אביו דב, שהיה מראשוני רמת השרון, אליו היה קשור מאד, נפל במלחמת יום הכיפורים. מאז רגיל היה לומר: "אינני חושש מקשיים, יש מישהו שדואג לי למעלה". עם מות האב פרש אודי מקורס טיס ועבר לתפקיד סמל מבצעים. את שירותו הצבאי סיים כאחראי על חדר מבצעים.

בתום שירותו הצבאי טייל במשך חצי שנה באירופה וארה"ב. עם שובו הביתה חיכה לו פרויקט בניה משפחתי ברמת השרון. אודי פיקח על הבניה וניהל אותה במשך שנתיים. אהבתו בכל הקשור בבנייה הפכה שנתיים אלה למעניינות ביותר, והביאה אותו לידי כך שחלק מביתו שלו בנה במו ידיו. בשנת 1983 סיים את לימודיו האקדמיים בפקולטה להנדסה באוניברסיטת ת"א בחוג להנדסת תעשיה וניהול, והחל לעבוד בסוכנות לביטוח "סימון את ויזל" ולאחר מכן ב"אינטל" ירושלים.

ב- 1981 נשא לאשה את יעל, בת רמת השרון שילדה לו את ניר. את בנו השני לא זכה אודי לראות, הוא נולד כחצי שנה לאחר מותו ונקרא אוהד על שמו.

כך כותב עליו מפקדו רב סרן רני פארן: "הכרתי את אודי תקופה קצרה בה שירת במילואים. התרשמתי לטובה מאופיו הנוח, עבודתו ונכונותו להשקיע ולתרום במסגרת שירותו. מאז עשיתי מאמצים לקבלו כמילואימניק קבוע שלנו. מהיכרות קצרה הכרתי והערכתי את אודי כאדם טוב לב, חברי ובעל רצון עז לעבוד ולהיות שותף ביצירה, בכל השטחים".

כזה היה אודי גם בחייו האזרחיים. כאשר נתקבל לעבוד ב"אינטל" כמהנדס תעשיה, חש שזו פריצת דרך לקידומו המקצועי והיה מוכן לתרום מעל ומעבר כדי להצליח בתפקידו. בעלון הפנימי כתב לזכרו חברו מהעבודה, משה גולדברג: "הננו עומדים המומים, כואבים וכלא מאמינים, נוכח הסתלקותו הטראגית ללא עת של חברנו אהוד. הוא הצליח להרשים את כולנו תוך פרק זמן קצר בתבונת האמינות האישית הגבוהה שלו אשר לוותה במקצועיות ובמסירות. מיד עם כניסתו לתפקיד כמהנדס ניהול ותכנון במחלקת הבינוי והאחזקה, דחף וקידם קשת רחבה של נושאים, החל מפרויקט חדר המחשב המרכזי ונושאי איחסון כימיקלים וכלה בהנחת הבסיס המעשי למיחשוב פעילויות המחלקה והמעקב המפורט אחר ביצוען. מזגו השקט והחברתי ומאור פניו לכל פניה ומשימה, היו נר לרגלנו".

כל הפונים אליו מצאו אצל אודי אוזן קשבת ולא היססו לבוא אליו עם כל בעיותיהם. טלי ושרוליק כתבו בזו הלשון: "קשה לכתוב על חבר טוב כאודי שנלקח מאתנו. נותרה מועקה. אנחנו, הצעירים, התבגרנו מהר מדי ונאלצנו להתמודד עם מות חבר יקר, חבר טוב, שתמיד מוכן לעזור ושאף פעם לא קשה לו. אודי אהב את החיים, טיולים בחיק הטבע כאשר ניר יושב על גבו. תכונותיו האופייניות היו מסירות ואהבה. אודי! עדיין קשה לנו לדבר עליך בלשון עבר ואם כי החיים נפסקים, האהבה נמשכת".

חברו עופר כותב: "היכרותי עם אודי החלה בשתי פגישות בנות שעה לתכנון נסיעה לחו"ל. השבוע הראשון ברומא לימד אותי כי זו תחילתה של מערכת יחסים מיוחדת של מציאת חבר אמיתי, חבר שמאז ועד מותו ידע כל פרט בחיי. הוא היה היחיד ממנו יכולתי לבקש עזרה בכל עת, ושאף פעם לא קבלתי תשובה שלילית, החל מתיקוני אופנוע, שיפוצים בבית, העברת הדירה ועד התלבטות בבחירת בת זוג. אודי נתן לי את ההרגשה כי משפחתו היא משפחתי. הוא היה חבר שאיתו מלאתי גם את שעותי הפנויות בשיחות אישיות בכל התחומים. אודי בשבילי היה ויהיה חבר, גם לאחר מותו. את החלל שנותר אצלי עם הסתלקותו לא יוכל אחר למלא, אלא הוא עצמו והחברות בינינו תמשך ותמשך".

ונסיים בשירה של גבי שורצברג:

הזמן עובר ואתה אינו חוזר,

כמו חלום רע, בלא להתעורר.

נדמה כאילו עוד רגע יעלם

העצב שאותנו מלווה



כמו ברק ירדה עלינו החשכה

האל כיד גרזן חטף אותך

נותרנו כגבעול קטוע ובודד,

נותרנו אם תמונות והרבה כאב.



עברנו יחד ימים מאושרים

יחדיו ידענו צחוק וטיולים.

כולנו, איש בדרכו, ליוינו אותך

בדרך שבחרת לעצמך.

כעץ איתן היו שורשיך עמוקים

בארץ זו ובימים ירושלמיים.

הם ניזונו מרעות ואהבה

צברו כוחות בין ידידים ומשפחה.

הותרת אחריך גוזלים,

שבין ענפיך ידעו שמש וגשמים,

ובחלוף גם עליהם הסערה

עמדו פצועים אך יזכרו בגאווה.



כי הכל היה - ואתה אינך אך ישנו

בשדות ליבנו החרושות בזכרונות:

מבט שובב, חיוך רחב, פנים שחומות

ברוחב לב ידיים לעזר מושטות.



יום יבוא ויהיו בניך לגברים,

ימשיכו את שלא הספקת להשלים

ויזכרו כי בענפיך היה הקן,

משם יצאו במעוף קל לחייהם.