סא"ל יעקב כפרי ז"ל

קורות חיים

סגן אלוף יעקב כפרי יליד פולין. גדל והתחנך בארץ. בשל שירותו הצבאי הבלתי פוסק לא הספיק לסיים לא את לימודיו בטכניון בחיפה וגם לא את לימוד משפטים באוניברסיטת תל אביב, אם כי, כמו בכל יתר התחומים הצטיין גם בלימודיו. נפל ב-7 ביוני 1967 (כ"ח באייר תשכ"ז) בקרבות בגזרת ג'נין.



זה היה ביום השני למלחמת ששת הימים - כותב יוסף כרמי, חובש קרבי של היחידה שיעקב היה מפקדה: - הייתי באחד הישובים באותה הגזרה (קיבוץ בחן, המביא לבית הדפוס). תותחי ירדן הפגיזו קשה את האזור. התפוצצויות הפגזים הרעידו את הסביבה. ישבתי עם ידידי הרופא הקרבי במשלט, האזנו לחדשות משמחות מן החזיתות באמצעות טרנסיסטורים.

כעבור חצי שעה של הפגזה כבדה נותק הקשר הטלפוני והחוטים פוזרו על הכביש.

המפקד, יעקב כפרי, הבחין בכך. אם כי זה לא היה תפקידו, לא היסס, קפץ על הג'יפ באמרו:

אני הולך לתקן את הקשר...

הוא הספיק לנסוע כמה עשרות מטרים בלבד משער המשק ופגז פגע בג'יפ.

הוא מצא את מותו במקום, מות גבורה... גילה עוז בצרוף רוח התנדבות. לא בפעם הראשונה בחייו, אם כי בפעם האחרונה. מעטים ידעו שעוד בשנת 1948, בשרתו ביחידת "שועלי שמשון" עטורת התהילה, נפצע בקרב העקוב מדם על חוליקאת, בשתי רגליו, בצורה כה חמורה, שהיה חשש שיצטרכו לקטוע את שתיהן. מאז ועד יום נפילתו ידעו רק בודדים שרגליו הפצועות לא חזרו לעולם לאיתנן...

איש מופת, שכל חייו היו קודש לבטחון העם והארץ. שלושה יסודות השתלבו בו: השלח, האת והרוח וספק אם ישנם רבים שהספיקו כה רבות בפרק חיים כה קצר, לעשות כל כך הרבה בתחומי הבטחון, ההתישבות והרוח בדינאמיות הבלתי נלאית שלו, במסירות ללא גבול, בעירנות מופלאה ובצניעות היה דוגמא ומופת לחיילים ולמפקדים, למתישבים ולאנשי ספר.

הוא קורץ מחומר אנושי בלתי רגיל. התחלת שרותו במסגרת הבטחון היתה בשנת 1948 במסגרת חי"ש תל-אביב, ההמשך ביחידה המפורסמת של "שועלי שמשון". הוא לא נעצר בעלייתו המזהירה בגלל רגליו הפצועות, המשיך ביחידות הקרביות ביותר של צה"ל, רכש לעצמו שם של מפקד הדורש מאמצים ומסירות, קודם כל מעצמו ורק אחר כך מפיקודיו.

כאשר נתמנה למפקד גוש כנרת ראה בכך זכות גדולה ביותר ובמשך שלוש השנים, בהן מילא תפקיד זה, יצר את הקשרים ההדוקים עם כל ישובי עמק הירדן. באהבה מופלאה נתקשר לנופה של הכנרת ולירושלים העתיקה. בחדרו תלויה היתה מפת העיר העתיקה. בשיחתו הטלפונית האחרונה עם רעייתו, הדסה, אמר:

תראי, הכל יהיה בסדר, צה"ל ינצח. העיר העתיקה תהיה בידינו ואנו נבקר בימים הקרובים ליד הכותל המערבי.

הוא לא זכה לכך.

יש לי חשבון ארוך עם הסורים - אמר לחבריו - וכאשר יעלה צה"ל על רמת הגולן, אני אהיה שם בכל מחיר...

הוא לא הגיע לשם. ערב המערכה טרוד היה באלפי הפרטים של הגנת מרחב השרון וביום השני למערכה נפל חלל מפגיעה ישירה של פגז ירדני.

סגן אלוף ז. שחם, מפקד החטיבה המרחבית, כתב עליו בין השאר:

דרכו רבת המעש בשירות צה"ל לא תמיד היתה סוגה בשושנים. יעקב, הקפדן, שאינו מסכים לפשרות, טעם גם את הטעם המר של אכזבה, של פגיעה בערכי מוסר, שלגביהם לא היו לו שני קני מידה ובכל זאת ידע להתגבר ולהשאר בצה"ל ולהשפיע באישיותו על הקרובים לו בעבודה - מפקדיו ופיקודיו כאחד. אין זה פלא שאותם האנשים שהיו במחיצתו בעבודה היומיומית בשגרה ובקרב למדו להוקירו ולהעריכו.

נושא ההגנה המרחבית היה קרוב לליבו מאז החל לשרת בצה"ל. כחייל בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור, כאשר שם נפגש לראשונה בשילוב הלוחם והחקלאי, הנושאים במאמץ משותף. דרך שירותו בפיקוד-צפון תחילה, בגוש כרמל ואחרי כן במג"ש כנרת, מסירותו לתפקיד ויחסיו עם הסקטור האזרחי הקנו לו שם כבוד בקרב ישובי עמק הירדן.

לא עובר זמן ויעקב מתמנה כרמ"ט בחטיבה המרחבית וגם כאן בפרק זמן קצר נודע שמו בישובים, כמי שנושא הגמ"ר הוא בראש דאגותיו.

וגם כאן ללא פשרות. דאג והדאיג את המטפלים בנושא למען שיפור, למען אותו יום, בו יעמוד הנושא במבחן.

יש משום סמליות בעובדה שיעקב נפל בקרב כאשר חש לעזור לישוב-ספר ולסייע לו בהגנת האזור שהיא כמוה כהגנת הארץ כולה.

נישא בכאב ובגאוה זכרו של יעקב כמפקד דגול ובן נאמן למולדתו. תשמש דמותו דוגמא לבאים אחריו.