טוראי שלום טאובר ז"ל

קורות חיים

נולד בפולין בשנת 1917 וסיים שם בית ספר עממי. עלה ארצה ביחד עם אמו בשנת 1933 מהולאנד והשתקע ברמת השרון. נשלח ללמוד מקצוע ובחר בחקלאות. עבד במשק נהרי עם טוריה בפרדסים. בשנת 1940 התגייס לצבא הבריטי. נשבה ע"י הגרמנים ביוון והיה ארבע שנים תמימות בשבי. עם שחרורו עבד בקואופרטיב "היוצר". הקים משפחה ונולדה לו בת. בשנת 1948 נקרא לשירות לחזית לטרון בתפקיד של אלחוטאי. נפל באחת הפעולות בסביבות אבו גוש. ב-17 בנובמבר 1949 הובא לקבורה בהר הרצל.



קיבל את חינוכו הראשון בהולנד, אליה נמלטה המשפחה מפולין ערב המלחמה. במדינה, שאינה יודעת שנאת ישראל ואף רוחשת ידידות אלינו כל השנים, היה רחוק מכל השפעה והשפלה גלותית, התחנך כיהודי גאה על עמו, על מוצאו. בשל כך נגרם לו זעזוע חמור בהגיעו לארץ. כאן מצא משטר של מנדאט, של דיכוי, של הפקרת הישוב בשנות ה"מאורעות" שפרצו באביב 1936 ונתמשכו עד סוף 1939.

עם פרוץ המלחמה העולמית השניה החליט לעמוד בפרץ ולהלחם עם נשק ביד נגד גרמניה הנאצית שהתעללה בעמו והכריזה עליו השמדה טוטאלית. גייסותיו החומות של היטלר דהרו על פני אירופה, פלשו להולאנד, שהיתה לו מולדת שניה, אחר פולין ודכאו אותה. אולם הסכנה הנשקפת להולאנד היתה כאין וכאפס לעומת הסכנה שנשקפה לעם היהודי, באשר הוא. ועל אחת כמה וכמה לעם היושב בציון.

הצעיר השקט, הנחבא אל הכלים, הצנוע, החביב והנוח לבריות, שהצטיין בשקט נפשי מופתי, שהכל היה טוב ויפה בעיניו, נתגלה שהנו גם בעל נפש סוערת. בהיותו רגיש לבעיות העם היהודי בארץ ובגולה, הבין, שהגיעה שעת המבחן ויש לקום ולעשות. הוא נענה לקריאה של המוסדות הלאומיים, התגייס לצבא הבריטי, כדי ליטול חלק פעיל במלחמה. היה בין ראשוני המתנדבים וקרא לחבריו לנצל את ההזדמנות להלחם בפועל באויבי עמנו. בצריפין קיבל את הכשרתו הצבאית, כאלפים אחרים, מקרב מתנדבי הישוב.

כעבור פרק זמן פגשו אחד מחבריו בסביבות דרנה וטוברוק בלוב. הוא מספר:

מצב הרוח היה מדוכא. רחוקים היינו מן המולדת. תנאי החיים במדבר היו קשים, אך שלום נשאר אותו אדם, השמח בחלקו ועושה את מלאכתו בנאמנות ובאהבה, בשקידה, בלי טרוניה וללא תלונה בפיו. כל כולו היה נתון לתפקיד... הלא תפקיד נעלה הוטל עלינו ויש להקריב הכל למענו, הרי אחינו, אחיותינו והורינו מושמדים. האם נחכה שעמים זרים ינקמו דמנו ואנו נשב בחיבוק ידיים?

כך היה טוען וכך היה משוחח כשנסבה השיחה על עצמנו בחזית - כותב חברו מאיר וממשיך:

אך יותר מבכל מקום אחר ויותר מבכל זמן אחר הכרתיו בשבי. במשך ארבע שנות השבי הארוך, בידי הנאצים, בימים ובלילות הטרופים, כאשר בני אדם איבדו צלם האלוהים ומרה שחורה אפפה את כולנו, כשכולנו היינו אחוזים רעדה ופחד מפני הבאות ומפני גורל היהדות, היו מעטים שידעו איך להשאר ולשמור על האופי של יושר ומצפון.

בין המעטים האלה היה שלום.

בשקט מאופק וברצון חזק החזיק מעמד תוך תקוה שבסופו של דבר יזכו שוב לדרוך על אדמת המולדת.

חזרנו יחד ונפגשנו במאבק על הקיום. אינני יכול להשתחרר מן הרושם העז שעשתה עלי פגישתי האחרונה אתו. כשהבאתי לו את צו הגיוס והוא קרא את המלים: "חיילים משוחררים לנשק!" חייך קמעה, ספק רציני, ספק לעגני והעיר:

נלך, שוב נלך ושוב נחזור!

עבורו - רק מחצית המשפט היתה נבואת אמת. שוב הלך, אך לא זכה לחזור...