קורות חיים
לזכרו של אמנון פז ז"ל
ב-25 לינואר 1967 עשתה הצוללת אח"י "דקר" את דרכה בים סוער לנמל הבית בחיפה. בסביבת האי כריתין אבד הקשר עמה והיא לא נראתה ונשמעה עוד. היא אבדה במצולות הים בנסיבות מסתוריות, אשר לא הובהרו עד היום ואפשר לא יוודעו לעולם. אחד מ-69 אנשי הצוות היה אמנון, בן ה-20, רב"ט ואיש מכ"ם במקצועו.
אמנון נולד ב-23 בפברואר 1948. היו אלה ימים קשים לעמנו, הרי בעצם ימי פברואר החילונו להאבק על קיומנו ועצמאותינו המדינית. זה לפני 3 חדשים הצביעו באו"מ על הקמת מדינה יהודית ומיד לאחר מכן פרצו מאורעות שבין הישוב העברי והערבי. אביו היה מגויס בהגנה על ישובי השרון, כולל המושב שדה ורבורג ע"י כפר-סבא, ביתו של אמנון ל-4 השנים הבאות; שם גדל במשקה של המשפחה, בין חיות הבית והמטעים, שם ינק בגיל רק את אהבתו העזה למולדתו, לאדמה, את השתרשותו המוחלטת עם ארצנו ואת רוח ההתנדבות, להגן עליה, אשר עמדו לו עד יומו האחרון.
כשהיה אמנון בן 4, עקרה משפחתו מהמושב והשתכנה בקרית אליעזר שבחיפה. אביו היה בצבא הקבע בחיל הים, לכן היה הנושא הימי קרוב לאמנון והוא בעצם גדל אתו. היה נוהג להפליג בסירות ובספינות ועוד לפני גיל בית הספר ידע לשחות. כנראה נולד להיות ימאי, כי לעולם לא חש ברע בים סוער וזה ללא אמון. לאחר גן חובה נרשם לבית הספר "דרור" ושם למד 8 שנים עד כתה ח' כולל. היו אלה חיים מאושרים, שנים מלאות פעילות בחייו.
היו לו מספר תחביבים. בספורט הוא מאוד נמשך לכדורגל בתקופה ההיא. ביחוד התאמן להיות שוער והיה משתטח בפוזות נועזות לקראת הכדור. כמו כן היה יוצא הרבה לים לשהיה וביחוד מתאמן בחתירה. בשטחים אחרים, שני הנושאים העקריים בפעילות בית, היו בניית מטוסים ובניית אניות. במדה שווה התענין בשני נושאים אלו. היה קונה לו ספרי זהוי וידע ידע רב את הנתונים הטכניים, השמוש וההיסטוריה של כלי השייט והמטוסים למיניהם.
הוא לא היה מן התלמידים הטובים ביותר וגם לא בין הממושמעים ביותר. לעתים זומנו הוריו למורה או למנהל בהקשר להתנהגותו בכתה. חויה עמוקה היוו בשבילו הטיולים שהכתה ערכה מפעם לפעם; לטייל בארץ לארכה ולרחבה, להכיר כל הר, גיא או נמל, זה היה חלומו ואושרו. הוא גם הצטרף לנוער העובד ול"הפועל". שם בא על ספוקו בעסוקי ספורט, חיי חברה וטיולים.
בהיותו בן 7 נולדה אחותו רונית. כדרכם של צברים תוססים אמנם אהבו זה את זו, אולם מריבות והתקוטטויות בתקופה זו היו רבות. היה ילד עליז וחייכן. אהב לרעוש ולצחוק הרבה. לחקות מבוגרים בכלל ומורים בפרט, היה אמנות אצלו.
בגיל 14 גמר את בית הספר היסודי ובשנת 1962 נכנס לבית ספר תיכון עירוני א'. במרוצת שלושת השנים הבאות נתקף במשבר בהדרגה; זהו הסיפור הישן, כשהנער המתבגר, בתקופה מסויימת בחייו, אינו רוצה ללמוד יותר. בעודו נמוך קומה וילד תמים בכתה ח', החל לצמוח לגובה ונעשה גבר עוד בגיל 17. מטעם התנועה הצטרף לגרעין ומדי חודש היה יוצא לקבוץ יראון לעבודה. לשכבות הצעירות יותר שמש כמדריך. ההתענינות בבנות גדלה. הוא זנח את למודיו והציונים ירדו. אביו נהל אתו שיחות אין ספור ונהג ביד קשה, אך ההגיון לא חדר בו. הוא ראה את עצמו ואת הארץ מבעד למשקפים של חלוציות. הוא לא היה מסוגל להבין, שלמרות מאבקה הבטחוני, המדיני והכלכלי של המדינה יכול וגם חייב הנער הצעיר ליצור את חייו האישיים, כלומר ללמוד ועוד פעם ללמוד ולקדם את הקריירה האישית שלו באותו מקצוע בו בחר. זה נראה לו, כמובן שלא בצדק, כאנוכי ובוגדני. סיסמאותיו היו מסוג אחר: ללכת ולהקים ישובים חדשים בספר, להתגייס ולהיות טייס, או צנחן, או איש קומנדו ימי או צוללן, ולכל דבר אחר היתה חשיבות משנית.
בשנת 1965 פרש מבית הספר, לאחר שלוש כתות תיכון. באותה שנה הלך ועבר מבחנים מוקדמים לקורס טיס, וזאת מבלי לגלות בבית.
הדבר נתגלה עם קבלת מכתב מהאלוף עזר ויצמן, אשר הזמין אותו להצטרף לחיל האויר, כאשר יחול גיוסו. אך טרם גיוסו ובהשפעת אביו, נרשם ללמודי אלקטרוניקה בחיל הים במסגרת פרוס-צבאית. בתום הלימודים הוא לא חכה עד אשר יציבו אותו לאיזה יחידה שהיא, הרי חס וחלילה היה עלול להיהפך לאיש שירותים "ג'ובניק". הוא התנדב לשייטת הצוללות, לשם הגיע בפברואר 1967. אמונים מפרכים ותנאים קשים היו מנת חלקו שם. אך הוא מצא ביחידה זו ספוק רב. הרי שם פגש בחורים שחשבו כמוהו, מתנדבים לשרות הקשה והבודד ביותר במערכת הבטחונית שלנו. הפעם למד ברצון רב. עשרות ספרים וחוברות על נושא הצוללות היה מביא הביתה ושוקע שעות ארוכות בלמודים. שם רצה להצליח. לעתים היה מסביר לאביו, איש חיל הים במלואים, פרטים טכניים מסובכים מהצוללת "שלו".
ערב מלחמת ששת הימים מצא אותו כאיש הצוללת "רהב". בחור בן 19, גבוה, חסון, בעל בלורית, הנושא את סמל כנפי הצוללן על חזהו, אחד ממשפחת הצוללנים. מעט בלה בבית בתקופה זו. השרות המאומץ בשייטת, חבריו וחברתו מיכל בוגרת התיכון, יציאות לנופש חובה לצוללנים, כל זה השאיר לו מעט מזמנו לבית.
המלחמה היתה תקופה קשה למשפחה. האב גויס למשימה אשר מטרתה היתה לפרוץ את מיצרי טירן, הבן משרת על הצוללת "רהב" והאם עם הבת הקטנה נשארו לבדן בבית. ימים של חרדה עמוקה לגורל בני המשפחה. אחרי המלחמה שוב נתאחדה המשפחה ובתודה עמוקה לבורא, שהגברים חזרו בריאים ושלמים.
אמנון, אשר עבר ימים רצופים מפרכים בגוף הצוללת, בחופי הארץ והאויב, במשימות של הגנת החופים והרתעת כלי שיט של האוייב, התבגר בגרות נכרת תוך תקופה זו ואבד את שרידיו האחרונים של גיל הטפש-עשרה. הוא נעשה גבר לכל דבר. עתר נתעורר בו הרצון ללמוד. לא פעם היה אומר: "איני יודע מה קרה לי אז בתיכון כשלא רציתי ללמוד". נחושה היתה החלטתו, וכנראה גם בהשפעת חברתו, להרשם ללמודים במסגרת צה"ל ולעשות את הבגרות.
בספטמבר נפלה ההכרעה, לשלוח אותו לאנגליה, להכשיר ולאייש את הצוללת החדשה "דקר", צוללת אחות ל"לויתן". החוש הששי כאילו הניע את אביו לנסוע לבריטניה בסוף אוקטובר כדי לבקר את אמנון שם. יום ארוך אחד בילו השניים בעיר הנמל פורטסמוט. אמנון הדריך את אביו בגאווה רבה לאורכה ולרוחבה של הצוללת החדשה שלו; הכיר לו את חבריו ומפקדיו. המורל בקרב הצוות היה גבוה.
החודשים חלפו. צוות ה"דקר" עמל וטרח קשות לקראת גמר השיפוצים והאמונים, אשר בשיאו הכלי השחור הארוך היה צריך להחליק לתוך פתח הנמל בחיפה, מקושט דגלונים צבע עיניים, מלווה בצוללות אחיות ובתרועות צופר של האניות שבנמל.
מכתבים רבים כתב אמנון מהנכר. ככל שהזמן חלף נסתמנו יותר ויותר הגעגועים לארץ. למרות שבילה יפה באנגליה בסופי השבוע, לא היה זה תחליף לגעגועיו העזים לארץ. שוב ושוב בקש פרטי פרטים על המתרחש בארץ בכל השטחים. עתונים ושבועונים מכל הסוגים נשלחו לו לפי בקשתו, אותם "בלע" הוא בצמאון. גם מהמאכלים הישראליים, כגון פלאפל, טחינה, חומוס וכדומה, אשר הוריו נהגו לשלוח לו, נהנה הוא מאוד בשיתוף עם חבריו לנשק. כל אלה הוו לו קשר לארץ.
עקב הידיעה על טיבוע המשחתת "אילת" נתמלא צער וזעם גם יחד. "נראה להם כשנחזור" כתב בהתפרצות של כאב מהול בחוסר אונים. ידידים טובים איבד באסון זה.
התכתבותו היתה ענפה. עם עשרות חברים, חברות ובני משפחה התכתב. וגם התכונן לגרום להם שמחה, כאשר שוב יתראה אתם. בחפציו שהגיעו לבית לאחר האסון, במשלוח נפרד מאנגליה, נמצאו מתנות רבות ולפי מהותן רק בחלקן למשפחה.
עם כל רעשנותו ופראותו היתה זיקה לירית אי שם בנפשו. הדבר מצא בטוי בצלומיו הנהדרים של נושאים כגון הים, שקיעת החמה, הערפל בהרי סקוטלנד וכו'.
עוד מעט סבלנות ואז נשקיף שוב "בכיפת הזהב" נהג לכתוב לא פעם. כך חלמו כולם: לעלות בוקר אחד בהיר לגשר הפקוד מתוך הקרביים האפלים של הצוללת ולראות מרחוק את כיפת הזהב הזוהרת בשמש בתוך שטיח משתרע של העיר היפה.
וכך מועד השיבה ארצה מתקרב. אמונים מפרכים בחופי סקוטלנד בחודש דצמבר. חזרה לדרום אנגליה, פרידה מהידידים וסוף סוף יום ההפלגה הנכסף ב-9 לינואר 1968. כתב קול ישראל עירן שורר מלווה את אנשי הצוללת עד לגיברלטר ומראיין אותם בדרך. גם את אמנון הוא מראיין וקולו העמוק, דבורו הלא מהוקצע, ההססני והמגמגם במקצת נשמר על סליל הרשמקול: "העבודה מענינת" הוא אומר, "יש ספוק כאן", "לא" הוא עונה על שאלה "לא הייתי מוכן לשרת בסטלה מריס או בכלי על-מימי". ושוב, צחוקו הפרוע והצ'יזבאטים שהוא מספר בקרב החברה, כן... מאושר, רגוע ובוטח בעצמו היה שם.
ב-25 לינואר נמצאה ה"דקר" במרחק של כ-350 מילין מחופי הארץ. כמשוער, בין חצות וצהרי היום של יום זה אבדה הצוללת "דקר", יחידת צה"ל מפוארת שלמה על 69 אנשיה. אין אנו יודעים כיצד מצאו אמנון וחבריו את מותם: פעולת אויב, חבלה או תקלה? נעדיף להאמין כי בשעה 4 לפנות בוקר גמר אמנון את משמרתו בחדר המכ"ם במרכז. קצין המשמרת רכון על שולחן המפות ומסמן את ההגדרה. ההגאים יושבים על השרפרפים המרופדים, אוחזים בהגה, עיניהם דבוקות לשעוני העומק, לפלסי המים המסמנים את איזון הצוללת. התקתוק החד-גוני, המרדים בוקע מתוך חדר המכונות שביירכתים. אמנון מתעכב ליד שולחן המפות ומציץ במפה: עוד 350 מילין.
ההוראה היא להכנס לנמל חיפה ביום שני בשעה 10:00 בבוקר. עוד 5 ימים, עוד 120 שעות.
דמויות אנשי הצוות חולפות באור האפלולי בתהליך החלפת המשמרת. אין מדברים - עייפים מדי. הפלגה רצופה מתחת למים של 10 ימים משאירה את אותותיה. אמנון עושה דרכו לאורך המסדרון הצר לכוון חדר הרב"טים בחרטום. שם הוא משתטח על מטתו הנתמכת בשרשראות ברזל, ליד ששת מתקני הטורפדו ומטושטש מרוב עייפות נרדם מיד, והוא חולם על כיפת הזהב...
במרכז הושלמה החלפת המשמרת. עוברת שעה קלה. ה"דקר" מפלסת לה את נתיבה בעומק של 60 דגל בקורס 102 מעלות קו ישיר לנמל הבית. סמלי המשמרת של הגאי חרטום וירכתיים יושבים זה ליד זה. לפתע - סטייה קלה קדימה. החרטום יורד. הגאי החרטום מסובב ההגה - אין תגובה. הסלמוטור של הגה חרטום תפסיק לפעול. המרכז מתעורר לנוכח הסכנה המידית. החלפה לטלמוטור רזרבי. גם כן אינו פועל. לחץ השמן יורד. החרטום יורד יותר - 7 מעלות, 10 מעלות, 15 מעלות. מחוג שעון העומק מסתובב. 70 רגל, 90 רגל, 120 רגל. המפקד מופיע במרכז: פעולה נמרצת. עצור מכונות, כל המנועים אחורה! שני הפרופלורים מסתובבים בכוון הפוך במלוא העוצמה במאמץ נואש למשוך את הכלי אחורה וכלפי מעלה. רוקן מיכלים! האויר הדחוס חודר למיכלים כדי לדחות את המים, אך התגובה איטית, ה"דקר" עמוקה כבר. 350 רגל, 380, 420. זוית הנטיה גדלה. 20 מעלות, 25 מעלות. הכוחות אינם מתגברים על האנרגיה של הגוף הכבד המחליק תהומה. השניות עוברות כנצח. האנשים נאחזים בצנורות ועיניהם הבוקעות נצמדות כמהופנטים לשעון העומק. 450 רגל, 480 רגל, 520. נשמעות חריקות הרות אסון. כיריות רובה ציר נפקעים שסתומים, סלוני מים דקים פורצים פה ושם. 550 רגל, 590, 610 ולפתע - חריקה מתחתית קורעת אזניים כהתנגשות רכבות חזיתית, לשנייה אחת בוקעות זעקות צרודות מעשרות גרונות - לחץ עצום של מאות אטמוספרות פורץ בשריקה דרך הקרע שנפקע לאורך צדה השמאלי של הצוללת... חושך... שקשוק מים... ודממה.
אמנון קום! רואים את כיפת הזהב. עוד מעט נכנסים לנמל לחיפה. אמנון מזנק ממטתו, חיוך של צפיה, של אושר עולה על שפתיו. הוא רץ למרכז, עולה בזריזות בסולם. אור הבוקר, רוח רעננה והשמש מברכים אותו על הגשר. כמה זה טוב לראות שמים, ים ולנשום אויר צח אחרי 15 יום מתחת למים. הוא מפנה מבטו: הנה היא כיפת הזהב, בכל זוהרה, הנה הן הצוללות האחיות השטות לידו, מקושטות בדגלים צבעוניים. החברה מנפנפים בידיהם ובכובעיהם. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים שואגים מכל צד. ידיו עוזבות את מעקה הגשר על מנת להחזיר נפנוף, אך לעזאזל מדוע הוא מתחלק וכמעט מאבד את שווי משקלו, מדוע סוטה הדקר? האם השתגעו החברה למטה?
הנה הנמל, הצוללת מתקרבת לרציף. הרציף הומה קהל רב לבוש בצבעים ססגוניים. מדוע אין עולים החברה על הגשר, הוא משתומם לרגע קט. עיניו סורקות את ההמון. הנה שם, הקבוצה בצד, הוריו אחותו, הכלב לומפי האהוב עליו, המקפץ ונובח מרוב שמחה. הוא מנפנף בכובעו, אך עיניהם של אלה תוהות אנה ואנה ואינן מגלות אותו משום מה.
לעזאזל, מה עם הסטיה הזו? הוא מוכרח ללפות בחוזקה במעקה, פן יפול, ומדוע הוא חש לחץ באוזניו, הרי על פני המים הוא. הנה שם עומדת חברתו, מיכל. הוא מנפנף אך היא אינה רואה אותו.
אט אט מתקרבת הצוללת לרציף, עתה הוא מבחין טוב יותר בהמון. אך מה קרה את כולם, הם ניצבים כפסלים ללא נוע, פניהם קפואים ועיניהם מושפלות לקרקע. איש לא מסתכל עליו. שפתיהם נעות, הם מדברים בקולות משונים, כעין חריקות מתכתיות, הוא אינו מבין מלה.
"אבא", "אמא", "רונית", "מיכל" הוא רוצה לזעוק: "הסתכלו עלי, זה אני... אמנון, חזרתי הביתה סוף סוף..." אך הקול אינו בוקע מגרונו האלם. מדוע מתחיל להחשיך לפתע ומנין עלה הערפל, הרי עוד לפני רגע היה בוקר ושמיים בהירים. בתנועת יאוש הוא מרכין את גופו על המעקה ומושיט את שתי זרועותיו לקראת יקיריו. בעיניים ממצמצות הוא מנסה להבחין בדמויות המטושטשות הניצבות בערפל האפור ללא נוע.
זמזום ההולך וגובר נשמע מאי שם מעל לראשו וצל שחור מאפיל עליו. הוא מפנה מבטו כלפי מעלה והנה חג מעליו מסוק המנמיך אט אט מטה. מהחלון מציץ ראשו הבלונדי של חברו איתן הטייס בחיל האויר. "אמנון" הוא שואג מעל רעש המנוע, "ברוך הבא" חיכיתי לך זמן רב בוא ועלה נטוס אל כיפת הזהב". והוא מנפנף בידו כשחיוך רחב על פניו. "אהלן איתן" קורא אמנון ומצב רוחו הקודר משתפר בין רגע "סוף סוף אחד שמכיר אותו ומקבל אותו כראוי". הוא לופת את משקוף הדלת הפתוחה וחיש הוא עולה ומתישב ליד חברו. המסוק מתרומם מעלה מעלה לתוך העננים הנמוכים, דמויי צמר גפן מלוכלך. רעש המנועים גובר ואין הם יכולים לשמוע זה את זה.
איתן חובק את כתפיו של אמנון ביד אחת, כאשר השניה נוהגת והם מביטים זה בפני זה בחיוך רחב של אושר ושמחה.
לרגע חולפת מחשבה בראשו של אמנון כי איתן הרי נפל במלחמת ששת הימים.... אך דברים כה משונים קורים אותו לאחרונה, עד כי הוא מבטל מחשבה זו.
כך הם עולים ביעף במסוק הפתוח, החסר משום מה כיפת הפרטפלקס, כשבלוריותיהם עפות ברוח העזה. עתה עבר המסוק את שכבת העננים והנה חדר הוא לתוך פרוזדור ארוך לאין סוף, המופנה אלכסונית מעלה כסולם יעקב. הוא בהיר וצלול ושטוף שמש והקרניים הזוהרות מכוונות לארכו, והנה שם - רחוק רחוק בקצה, שוב מתנוססת כיפת הזהב, כשקרני השמש נשברות על גבה במשחק אור מרהיב עין, כמליון יהלומים הנעים אנה ואנה.
איתן מושיט ידו קדימה ומצביע באצבעו, כאשר הוא מביט בעיניו של אמנון בחיוך של צפיה. אמנון מבין ומניד ראשו בחיוב.
הוא זורק מבט אחרון כלפי מטה. צל של עצבות חולף על ארשת פניו. שוב הוא נושא את עיניו לכפה, ומזדקף. ידו מוצאת את יד חברו. הוא מוכן עתה.
ובקרשנדו אדיר של רעש מנועים מהול בפינל סימפוני של אלף כלי נגינה הם מזנקים מעלה מעלה לקראת כיפת הזהב...
הצוללת אח"י "דקר" נמצאה ביום שישי י"ג בסיון תשנ"ט 28.5.1999 בים התיכון.
באתר: 41 33 צפון 43 29 מזרח, בעומק 2900 מטר.
זמן טביעה משוער: 25 ינואר 1968- כ"ה בטבת תשכ"ח לפנות בוקר.