קורות חיים
רב סרן אליעזר גלובוס נולד ב-1937 בירקונה ובגיל ארבע עבר עם הוריו לרשפון, שם גדל והיכה שורשים כחקלאי במשפחת חקלאים. שנתיים למד במקוה ישראל והצטרף כאזרח למחלקת נח"ל בשדה בוקר. שירת בנח"ל בגרעין "ערבה". בתום תקופת הטירונות נשלח לקורס מכ"ים. מאז התקדם עלה לדרגת סמל וסיים קורס קצינים. כקצין חזר לנח"ל כמדריך בקורס מקלענים. כהן כמדריך בקורס קצינים, אחרי כן עבר מן הנח"ל ליחידת המעוטים ומשם למודיעין.
זה סיפור מופלא של חייל למופת שמעטים כמוהו, לא רק בתולדות צה"ל, אלא גם בצבאות העמים. מעשה בצעיר שהטבע קפחו בסוג בריאות נמוך ובשל כך לא גוייס לצה"ל. הוא לא השלים עם הדבר, לא נח ולא שקט עד אשר גוייס כחייל מן המנין. אחר שבע שנות שירות בצבא הקבע, בו טיפס ועלה מעלה-מעלה בסולם הדרגות, הודות למסירותו האינסופית וכשרונותיו המצויינים, שקל אם לעזוב את הצבא ולעבור לחיים אזרחיים. באותה תקופה שימש קצין מודיעין חטיבתי בתרגיל גדול. סגן מפקד באותה חטיבה בדרגת סגן אלוף, שהתרשם מאד מכשרונותיו של הצעיר, השפיע עליו שלא יעזוב את צה"ל, אולם לאלי היה תנאי אחד: לעבור ליחידה קרבית. מבוקשו זה ניתן לו והוא הועבר לחיל השריון, בתפקיד של מפקד סיירת חטיבתית.
לאחר שנתיים של פיקוד על הסיירת הועבר לתפקיד סגן מפקד גדוד, בלי לעבור את השלב של מפקד פלוגת טאנקים. פרט זה מצביע על ההערכה הרבה, לה זכה מצד מפקדיו.
בחדשים האחרונים שקדמו למלחמת ששת הימים נמצא תמיד בקו הראשון בתקריות הגבול עם הסורים.
המלחמה מצאה את יחידת הטנקים של אלי בנגב, מול הכוחות המצריים. ביום הראשון של הקרבות כותרה החטיבה והמפקד הורה לשלוח נווט מעולה שימצא דרך לחילוץ הטאנקים המכותרים.
אלי, שבתפקידו כסמג"ד צריך היה להשאר בדרג השני, המרוחק ב-15 ק"מ מן הקו הראשון, נבחר בשל כושר הניווט המעולה שלו למצוא דרך לחילוץ הטאנקים. הוא ישב בטאנק הראשון כשמחצית גופו העליונה בולטת וחשופה מן הצריח והוא דוהר בראש.
המקום, שיך זוויד, מערך התחזוקה של דיביזיה 7 של הצבא המצרי. שם ישב בשעתו הגנרל המצרי שאזלי, מפקד כח המשימה המיוחד שירד ערב המערכה לאזור הקוראייה מול מצפה רמון. במקום נמצא גם בית חולים שדה של הצבא המצרי. צה"ל נזקק מאד למרפאה זו. אלי דהר ב"סנטוריון" שלו. צלף מצרי שישב
כנראה על אחד ממגדלי המים פגע בראשו ופצעו קשה. חבריו עשו מאמץ עליון לחלצו ולהעבירו לטיפול בעורף. רופא מצרי שבוי, שבדק אותו בתחנה הראשונה לאיסוף הפצועים, קבע, כי מצבו חמור ואין סיכוי להצילו. אף על פי כן הוזעק הליקופטר, אך הוא מת בדרך לבית החולים.
זמן קצר לפני מותו עמד להוסיף חוליה חשובה לקאריירה הצבאית המזהירה שלו בעמדו להצטרף למחזור חדש של בית ספר לקציני פיקוד ומטה. איכשהו חש את מותו הקרוב ובמכתבו האחרון להוריו ביקשם לשמור על רעייתו, ברוריה ולדאוג לשני ילדיו, הבן והבת...
האם תתכן עדות נאמנה יותר על האיש מאשר זו של מפקדו הישיר, סגן אלוף גבריאל עמיר, בה נאמר בין השאר:
"לראשונה הכרתי את אלי בעוצבה, בה שרת כמפקד יחידת סיור, היו לי אתו קשרי עבודה וחברות הדוקים ושם כבר למדתי להכירו ולכבדו.
כבר בתפקידו זה, הראשון בשריון, העלה את יחידתו לסטנדרטים גבוהים תוך הדגמת מזוג מצוין של כושר לחימה ומבצעים עם סדר ואירגון.
יותר מאוחר משקבלתי הפיקוד על גדוד טאנקים ונמסר לי, כי אלי ישמש כסגן מפקד היחידה, ידעתי, כי ניתנה לי עזרה מעולה, קבלתי סגן בעל כושר ויכולת ביצוע ומעל לכל, משרה סביבו בטחון ואימון, בו עצמו ובכל אלה הסובבים אותו.
קרוב לשנה שרתנו יחד ביחידה, יחידה רחוקה אשר תנאיה המיוחדים דרשו את מרבית זמן מפקדיה, ומרבית זמן זה חלף בשדות האמונים בעבודה אפורה וקשה. רחוק מהבית ומהמשפחה, בתנאים אלה, כשהיחידה ואמונים דורשים כל טיפת כוח ומאמץ, שם מתגלה החבר, המפקד, האדם. שם הלכה היכרותינו וידידותינו ונתעמקה. שם למדתי להכירו היטב.
אלי היה סייר בחסד. שדות הנגב, המרחבים היו בשבילו כספר פתוח. בספר זה היה נע ביום ובלילה מתמצה ומנווט ומגיע לכל אשר נדרש ולכל אשר נקבע.
פקודיו, מרביתם צעירים, זה עתה הפכו לחיילים ולמפקדים זוטרים, מתמודדים עם בעיות מורכבות ומסובכות. אלי הוא האיש המדריך, מורה, מסביר ומבין. גם כשהוא כועס וגוער יודעים הם שלמענם הוא מרים קולו. אהבת הענין ומסירות לבנין הכוח, הם המניע והכוח המדרבן. אני יודע שרבים חבים לו את צעריהם הראשונים והמשענת האיתנה עד היותם עצמאים ועומדים על רגליהם.
אלי היה נאמן וקנאי ליחידתו. היה לויאלי עד קצה למפקדיו, אך היה ישר עם עצמו, מעולם לא חסך בקורתו כלפי הסובב אותו, אך תמיד ידעתי שכל מאמציו יושקעו לתיקון ושפור, ובקורתו היא חיובית ובונה. אלי נפל בקרב גבורה שהיה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת "ששת הימים" באזור מדרום לצומת רפיח, קרב אשר ייחרת ויירשם בהסטוריה לדורות הבאים".