נולד בעירק בשנת 1949 להוריו, סלימה ועובדיה. נקרא דוד על שם דוד בן גוריון. עלה ארצה עם כל בני משפחתו בשנת 1951. תחילה השתקעו ביקנעם ובשנת 1954 עברו לרמת השרון. למד בבית הספר המקומי בשכונת מורשה ולאחר מכן בבית הספר רמון. אמו חלתה בצורה רצינית והאב לא יכול היה לדאוג למשפחתו הגדולה בשל כך הלך דוד לקיבוץ רגבים בגיל ארבע עשרה בקירוב. השתלב יפה בחיי הקיבוץ ובגיל צעיר התחיל לעבוד על טרקטור.
התגייס לצה"ל, לפני חבריו בני גילו, מיד בסיימו את בית הספר התיכון בקיבוצו, רגבים. שאף להתקבל לחיל האויר ומשלא השיג מטרתו זו, בהיותו רזה מדי, הוצב בחיל השריון. עבר קורס נהגי טאנקים ושרת שלוש שנים שלימות בקו התעלה בתקופת מלחמת ההתשה.
זו היתה תקופה קשה עבורו, מכיון שעליו היה להסתגל הן לתנאי מדבר והן לתנאי מלחמה בלתי פוסקת, בה נהרגו חבריו לנשק ואף חבריו למשק. כשנפל חברו הטוב והמסור, ניסים יניב, השפיע עליו הדבר בצורה קשה ביותר. זו היתה בשבילו אבידה קשה, מכיון שהיו מיודדים מאד במשך ארבע שנים רצופות.
דוד היה מסור מאד לחבריו ובבואו לחופשה ערך ביקור אצל חבריו הפצועים בבתי חולים שונים ורק לאחר מכן בא לבני משפחתו במאי 1971 השתחרר משירותו בצה"ל, אחר שירות קשה, במשך שלוש שנים בימי מלחמת ההתשה כאשר יום-יום נפצעו ונהרגו חיילים והוא שירת כל הזמן בקו האש.
גרוע מזה: בשנות שירותו נפגע קשה בתאונת דרכים ושבר את עצם הבריח.
תקופה ממושכת שכב בבית חולים בבאר שבע ורופאיו טענו שנשאר בחיים בדרך נס ממש.
שיבתו לחיים האזרחיים היתה מלווה קשיים. לבסוף היה לפועל בנין, עבד קשה והשתכר מעט, אולם לאט-לאט התקדם וכבש לו מקום מכובד במקצוע. כך נמשך הדבר שנתיים וחמשה חדשים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.
לעג הגורל: זמן קצר לפני כן, ב-18 בספטמבר 1973 נשא אשה, שכר דירה, החל לרהט אותה ותיכנן לצאת לחופשה בחג הסוכות. והנה, ממש, חתן מחופתו, מיהר במוצאי יום הכיפורים עם הצו ביד להתיצב ביחידתו, אחר שביקר אחר הצהרים בבית הוריו, כדי לברר אם אמנם הגיע הצו.
אור ליום הראשון יצא עם פלוגתו מבאר שבע ומיד הצטרפו לקרבות. בבוקר יום שלישי, הי"ג בתשרי תשל"ד, יצא דוד יחד עם פלוגתו להתקפה מחודשת על מכשיר בשטח שנכבש בידי הארמיה המצרית השניה. הקשר התקלקל בטאנק נוסף לכך נפגע הטאנק בצורה די קשה כנראה, מכיון שהצוות החליט לנטוש אותו ולהחלץ ממנו. חי"ר מצרי ערך התקפה מרוכזת על הצוות וכל אנשיו נהרגו.
חמשה חדשים נחשב לנעדר ורק אז נמצאה גופתו והובאה למנוחת עולמים ב-27 בפברואר 1974, בחלקה הצבאית בקרית שאול.
מפקד הגדוד שלו, סגן אלוף אמנון מרטון, כתב בין השאר לבני משפחתו:
דוד נפל במלחמה קשה ומרה, בה הופתענו כולנו. אלולא לחמו הבחורים כפי שלחמו דוד וחבריו, לא היתה לנו תקומה. את היקר ביותר נתן דוד למען חיינו ומדינתנו. מי יתן ונהיה בחיינו ראויים לזכרו.
ונסיים בדבריו של אהרן נרקיס. דברים שמדברים בעד עצמם:
את דוד הכרתי עוד בהיותי בשירות הסדיר. באתי כקצין צעיר לפלוגה וותיקה שעברה על בשרה כבר כשנה של מלחמת ההתשה. בחבורה זו בלט דוד ברעננות שלו וביכולתו להמשיך לחיות ולחייך ולמשוך אחריו את חבריו למסיבות ולא נתן למאורעות לשבור את חבריו ואת עצמו. כאשר נהייתי מפקד פלוגה במילואים ופגשתי את דוד בפלוגתי שמחתי מאד משום שהכרתי אותו וידעתי שאפשר לסמוך עליו ושכל הדברים יתבצעו על הצד הטוב ביותר גם אם לא אהיה ליד הטאנק ואתן הוראות כל הזמן...
כאשר דוד היה בטאנק דאגה ירדה מראשי. גם כאשר נסענו מבאר שבע לסיני ונסענו בטנק הראשון הייתי צריך כל הזמן לבקשו שיאיט משום ששאר הפלוגה לא השיגה את הקצב שלו. כאשר התקלקל הטאנק שלי והייתי צריך לעבור לטאנק אחר, רק אז הרגשתי מה הפסדתי ומה ההבדל.