רב סרן מריו (מנדל) שקד נולד במאי 1940 בפדואה באיטליה להוריו מרים וצבי, ילידי הונגריה. אביו למד רפואה באיטליה ומשסיים את לימודיו חזר עם בני משפחתו לבודאפשט, בירת הונגריה: שם למד מאריו במשך שנים אחדות.
בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ ישראל והשתקעה בעכו. אבי המשפחה עבד כרופא בבית החולים רמב"ם בחיפה, מריו סיים בית ספר עממי בעכו ולאחר מכן השתלם בבית הספר המקצועי שליד הטכניון בסמ"ת.
הצטיין במיוחד בשטח הריקוד והיה חבר להקת ריקודי העם של הטכניון. במסגרת להקה זו נסע לחו"ל לשורת הופעות. בשנת 1959 התגייס לצה"ל.
בשנת 1964 השתחרר מצה"ל ועבד בחברת "מרום" כטייס-ריסוס.
נפל במלחמת יום הכיפורים, אולם גופתו נתגלתה רק בפברואר 1974.
היה בעל כשרונות בלתי רגילים ונהג תמיד בסביבתו אחרת מן המקובל, בהיותו אדם מקורי, בעל חוש המצאה וחוש אילתור. קנה לו שם של אדם שיודע לבצע כל מה שלקח על עצמו בצורה מושלמת.
דוגמא ומופת למסירות. המולדת חשובה יותר מן המשפחה. שהה ברומא בטיסה שגרתית כשנודע לו פרוץ המלחמה וחזר ארצה תוך שעות מעטות, התייצב בטייסת שלו והשתתף בקרבות, רק אחר הגיחה הראשונה התקשר טלפונית עם אשתו ועם שלושת ילדיו.
רוח זו של התנדבות היתה אופיינית לו. כשגוייס לצה"ל בגיל 19 הוצע לו בבסיס הקליטה להתנדב לקורס טייס, נענה, סיים את הקורס בהצטיינות והטיס מטוסי "מיסטר" ו"ווטור".
מלאך המוות ריחף סביבו, בשעה שעבד כטייס-ריסוס פרצה שריפה במטוסו אשר התרסק. בדרך נס יצא עם כוויות בינוניות בלבד. בכל זאת לא נפרד לעולם מן הטיסה, מכיון שידע שהוא דרוש ואך מעטים מסוגלים למלא את מקומו.
מלאך המוות לא הרפה ממנו וניסה את מזלו שנית. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות אויר ואף הצליח להפיל מטוס ירדני מסוג "הנטר". באתר הקרבות הקשים נאלץ לנטוש את מטוסו בסיני בסביבת ה"מיתלה" וחולץ בגבול כוחותיו על ידי הליקופטר אשר נאלץ לבצע נחיתת אונס בגלל מחסור בדלק, כדי להצילו.
מריו לא נרתע ממילוי תפקידו על אף שני סימני אזהרה חמורים אלה. השתלם יותר ויותר במקצועו, עבר הסבה ל"סקייהוק" ונקרא כאיש מילואים להשתתף בגיחות מבצעיות בימי "מלחמת ההתשה". הוא כבר השלים חלק מבחינותיו לקבלת תואר "קפיטן" ב"אל על" כשפרצה מלחמת יום כיפור.
אלוף משנה דן רונן מפקד בסיסו של מריו כתב עליו:
דרכו בחיל האויר אף אם נקטעה באמצע, היתה רצופה הצלחות והישגים. השגיו אלה בכל השטחים, הן כאדם ואיש חברה והן כחייל ולוחם צויינו תמיד על ידי מפקדיו וזכו להערכת חבריו.
הכרתיו במשך שנים ובכל פגישה עמו התרשמתי תמיד מחדש מסגולותיו המיוחדות, להן לא זוכה כל אחד.
כמפקדו האחרון ידעתי להעריך במיוחד את תכונותיו הטרומיות שהתבטאו במסירות, בידע ובכושר בצוע. אכן, היה טייס אמיתי שידע והכיר על בוריה את המערכת המורכבת, אותה יזדקק להפעיל.
רחל יקרה, את יכולה להבטיח לעדנה, לאילנה ולמשה שאכן זכאים להתגאות באביהם, כפי שאנו, מפקדיו וחבריו כאחד, גאים בו תמיד...".