סמל יהושע אתגר (אהרנברג) נולד ב-6 ביוני 1952 בתל אביב להוריו, אברהם ורבקה. ב-1962 עברה המשפחה לרמת השרון והחל מכיתה ה' למד בבית הספר היסודי "נוה מגן". אחרי סיום בית הספר היסודי למד במשך שנתיים בפנימיה הצבאית ועבר לתיכון העירוני ברמת השרון.
ביום הכיפורים, בפרוץ המלחמה, גוייס. זו היתה הפעם הראשונה שהלך לצבא כאיש מילואים וזו היתה גם היציאה האחרונה ממנה לא שב.
כותב חברו וידידו הקרוב שמעון אהרונסון: ראיתי אותו לאחרונה ביום ראשון השביעי באוקטובר, בבוקר. שנינו השתייכנו לאותו גדוד סיור. יחד חויילנו, שנינו הגענו לרפיח. הוא יצא לדרך מלא תקוות ומלא שמחה ומרץ, מאושר שהוא יכול לתרום את חלקו. הוא היה כל כך בטוח בעצמו ואף דיבר על פגישה אחר תום הקרבות.
חבר אחר משלים את התיאור: הגענו כמו כולם ביום כיפור בלילה ולמחרת כשהתברר שאין לנו מקום בנגמ"שים עלינו יחד עם לוחמים אחרים עם אוטובוס של מפקדת הגדוד שנסע מכיוון בלוזה. אתגר, כמו כולם, עלה גם הוא על האוטובוס פשוט כדי למצוא את המלחמה. הסתובבנו באזור בלוזה כשמונה שעות וניסינו בכל צורה להצטרף. ב-16 באוקטובר, יום שלישי כאשר הגיעו נגמ"שים חדשים והתפנה מקום, הצליח אתגר לעלות על נגמ"ש אחר.
תפקידו הראשון היה מקלען. כך היה עד ה-24 לחודש, עד לקרב על העיר סואץ. כל הימים האלה היה נלחם יחד אתנו ויש לציין את יכולתו הרבה כחייל. היה ממש מקצועי וידע את הכל בנושאי כלי נשק.
בקרב על העיר סואץ כששרר בלבול, נטל את המקלע והפעיל אותו כמומחה. נכנסנו לעיר עם כל הגדוד ב-24.10, פינינו פצועים.
נכנסנו פעם נוספת לעיר לבדינו בנגמ"ש שלנו. הגענו לצומת. טאנק בוער חסם לנו את הדרך. התעכבנו למספר שניות ואז חטפנו בזוקה בדופן ימין. כשפניתי לאחור ראיתי את יוש אתגר שוכב על הרצפה, ללא תנועה. היינו זחלם יחידי ברחובה הבוער של העיר עד שנתקלנו במחסום של טנק פגוע שכולו להבה ואז נפגענו לראשונה פגיעה ישירה בבזוקה. היינו המומים. היו לנו שני הרוגים, יוש אתגר ושמעון פרץ, פצוע קשה אחד ושני פצועים קל יותר.
המורה שלו, בת-אל, כותבת: שוקי, תלמידי, היה אדם לוחם. בהיותו בעל חוש צדק מחד וחוש בקורת מאידך התרוצצו אלה בקרבו ולא נתנו לו מנוח. הוא נלחם תמיד, ללא פשרות נגד עוול כלשהו, נגד מעשים שנראו לו מעוותים שעלולים היו לגרום נזק לחברה שבה נמצא ולו לעתים נלחם עד כדי תמימות. הבקורת הרבה שהיתה לו כלפי עצמו הביאה אותו למסקנה שעליו ללכת ללמוד בפנימיה הצבאית.
- שוקי, אתה? איש הויכוחים נגד פתרונות צבאיים? נגד מדינת צבא? אתה, שתמיד חשבת שהשגת השלום היא לא חלום?
התשובה היתה החלטית:
אני חייב ללמוד לרסן את עצמי, להיות במסגרת, למלא את המוטל עלי. רק בפנימיה הצבאית אוכל להיות אדם.
אהב אמנות.
היה לו יחס עמוק ביותר והבנה רבה לביטוי אמנותי בכל השטחים - מוסיקה, ציור, צילום, תיאטרון. את הנושאים האלה חתר למצות, להשיג". תנאי החיים בפנימיה לא התאימו לאופיו מכיוון שהכריחו אותו להנתק מתחביביו שחשיבותם בשבילו היתה רבה. בימים ההם למד בתיכון עירוני, מצא שדה פעולה שקסם לו ביותר - בימוי קולנוע. כך הצטרף ל"קולנוע לנוער" ובמחנות קיץ למד בימוי וצילום סרטים. כל מדריכיו ראו בו במאי סרטים מוכשר לעתיד לבוא.
כחצי שנה לפני גיוסו לצה"ל, בהיותו בשמינית עזב את לימודיו בטענה שהוא רוצה לחיות את חייו ולהיות חופשי לגמרי לפני כניסתו למסגרת צבאית לתקופה של שלוש שנים.
אלה היו החודשים המאושרים ביותר בחייו.
הוא עבד, קנה לו קטנוע, צבעו בצורה מקורית וטייל בו בכל הארץ, פגש אנשים, יצר קשרים חדשים וצילם שני סרטים קצרים, עליהם כתב, "ידיעות אחרונות" את הדברים הבאים:
"אחת התוצאות של פעילויות 'קולנוע לנוער' שהוקמה ביוזמת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות הוא יהושע אתגר (אהרנברג). הוא עשה סרט קצר על צבעים כפי שהוא תיאר לעצמו שהם יכולים להראות, במסע-סמים. הוא היה בשני מחנות הסרטה ואחר מכן יצא לעשות סרט על "מותו של חוף". הוא ניסה להראות את חוף הים לא בתקופת התחייה שלו בקיץ אלא בעונות ובזמנים שהכל נרקב ומתפורר בו. הוא עובד כדי לממן את הסרטים הקצרים שלו.
התסריט האחרון שלו עוסק ב"כבלים". הוא מראה אוסף של תמונות: ילדים בבית ספר מאחורי סורגים. בתלבושת אחידה, שיעור התעמלות בתרגילים אחידים, מסדרונות בית ספר ארוכים וריקים ודלתות סגורות. אוניברסיטת ירושלים עם גדר המקיפה אותה, בית כנסת מוקף אבן ומסגד סידני עלי מוקף חומה. זוג מתחתן ונכנס לבית שבתוכו כלוב של תוכים.
רציתי להראות את הכבלים שהזעיר-בורגני כבול בהם מיום הולדתו עד יום מותו, תמיד בין ארבע קירות.
זה רק תסריט אחד, של נער אחד המתכנן את קולנוע העתיד.
כדי לדעת מי ומה מחכה לנו".
פעולות הכשרתו לאמנות ולצבא התנהלו במקביל. באוגוסט 1970 התגייס לצבא והתנדב לסיירת שקד. בצבא עבר קורס חבלה בהצלחה רבה. הוא אהב לצנוח והשתתף בחופשות בצניחות להנאתו. זמן מה שירת גם בסיירת גמלים. בשנתו האחרונה בצבא החל להתכונן לעתידו בחיים האזרחיים. רצה ללמוד באוניברסיטה מדעי התקשורת. קיבל חופשה קצרה מן הצבא ועבר בהצלחה שלוש בחינות. עם שחרורו באוגוסט 1973 עמד בבחינה נוספת, בשבת בבוקר בו גוייס עסק בלימודים לשתי בחינות נוספות. חייו של אמן צעיר ומוכשר נקטעו בראשיתם.