סגן מיכאל שטרן נולד בט"ז בחשון תרצ"ו 12.11.35 בג'נבה. עלה לארץ בגיל עשר בהיותו יתום מאב.
נפל בתקרית בסואץ ב-8.7.1967.
זמן מה לאחר סיום מלחמת ששת הימים כתב מיכאל במכתב הביתה: "...להעיז לדרוש מישראל נסיגה מן השטחים הכבושים ללא ערובות, ללא הסכמי שלום סופיים ולגזור עלינו לחזור על כל מה שאירע כל חמש או עשר שנים, איזו צביעות, איזה אינטרס ציני של המעצמות המצהירות על עצמן כעל "נייטרליות"... חדור רעיון השליחות ההיסטורית, שהוטלה על כתף הדור הזה, ניצב מיכאל על משמרתו למען העקרונות שעל פיהם חי ועליהם כתב.
אמונתו בערכי האדם ובכוחו של השכל הישר הזינו בו את האימון בשלום העתיד לבוא לאזורנו תוך הדברות עם שכנינו.
הבקורתיות והמרדנות שבו נבעו מהתחושה הנוקבת של חובתו האזרחית להגיב באופן פעיל על המתרחש סביבו, ותחושה של זכותו הוא הבלתי מעורערת לשתף עצמו במאמץ לשפור סביבה זו על כל גלוייה.
במבצע "קדש" ב-1965 כתב לאשתו בעמקות הראייה וההבנה האופיינית לו:
"...כשאני מביט אחורה, אל שלושת השבועות שחלפו, אני מרגיש שזקנתי, בנסיון ובגיל. למדתי למשל, להביט בריחוק מה ובאדישות בגוויתו המפורקת של בחור מסכן, שאסונו היחיד היה להיוולד בארץ היאור, במאה העשרים זה לא שמח וזה לא יפה ואין במה להתגאות. לעתים קרובות תוקפת אותי הרגשת יאוש, כשאני רואה מה עושים בטכניקה, ואיזה מכונות משוכללות ממציאה האנושות כדי להשמיד את עצמה. אבל באמת, אנחנו לא רצינו בכך, ומה היה מצבנו היום, אילולא היינו פועלים.
לאחר עליתו לארץ בגיל צעיר, נקלט בנקל והתבלט למן היום הראשון בלימודים.
מאוחר יותר הצטיין בשרותו בצה"ל, מתוך אותה רוח של נכונות להרתם לכל משימה בכל ליבו. במשך שירותו הסדיר לחם במבצע "קדש" כסגן בחטיבת שריון, באחדים מן המקומות אליהם חזר גם במלחמת ששת הימים.
בתום שירותו הסדיר למד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. היה בעל תפיסה קלה וזיכרון מצויין. בלט בהבחנה אסטטית, אשר הוליכה אותו לנקיון פתרונותיו השלמים בתוך עצמם. את יעודו בארכיטקטורה ראה כבר בילדותו. נטייתו לבניה התבטאה אז בשעשועי משחקים בהם צירף וגילף וחיפש לעצמו תוך כדי כך חומרים והמציא שיטות בהן יוכל גם לבטא את עצמו וגם לשמור על יציר כפיו לבל ייהרסו. בפני הרס מכל סוג שהוא - היתה לו סלידה.
מודרך ע"י סקרנות טבעית וחושים עירניים, שיתף את עצמו בקשת רחבה של פעילויות, הוא עסק בספורט, היתה לו שמיעה וזכרון מוסיקליים מצויינים ועינו הדריכה את עדשת מצלמתו הזריזה.
את עבודתו בדק בחוש אסטטי דק ובלתי פשרני. טבועה היתה בו השאיפה העיקשת אל השלמות, לכן גם יחסו אל השלם או אל הפרט היה באותה מידה ללא ויתור, כאשר חיפש בקפדנות רגישה להתאים חמרים וצורות למטרתם.
כשסיים את למודיו ב-1961 הוזמן להשתלמות בג'נבה שם עבד שנתיים.
יושר לבבו והליכותיו הנעימות והמהוקצעות קרבו אליו ידידים רבים, איתם קיים קשרים במשך שנים, אם בבקורי גומלין של רעים ואם דרך התכתבויות מענינות ומבריקות הרחק אל מעבר לגבולות הארץ.