* מידע נוסף
תפריט נגישות

רס"ר ירחמיאל ירח אופק וולמן ז"ל

דברים לזכרו - ירחמיאל אופק ז"ל

פנינה אופק

כריכת הספר לזכרו

16.11.80

יום ראשון - שלושה שבועות שאינך אתנו - בחוץ האויר נושם סתיו.
אתמול בערב, כשהלכתי להשכיב את טל, אמר לי בדרך: אמא, הייתי היום בבית הקברות - ראיתי את המצבה של אבא, היא לא גמורה, אני מקוה שליום השלושים תהיה גמורה ויכתבו עליה את השם של אבא. הרגעתי אותו ואמרתי לו שכך יהיה. חשבתי לעצמי: איך חושב ילד בן תשע וחצי ואשה מבוגרת כמוני אותן מחשבות. איך ממאן הלב להאמין והראש לחשוב, שאולי-אולי אם שמך איננו מצויין על המצבה, שאולי אין זה אתה. רק כאשר נראה את השם המפורש נאמין באימה הזאת.
מבעד לחלון חדרנו נשקפים אלי אמירי הפיקוס הגבוהים, הקופה, "מקק" שכה אהבת, יושבת בכלוב על גזע עץ ונועצת עיניים בחלל. "פוגי", הכלבה שלנו, "אהבת המשפחה", רובצת לידי על ערימת עתונים כדרכה בקודש ועיניה עצובות יותר מתמיד. תמונתך ניצבת מול עיני - מצח מקומט, פרצוף מהורהר, ומכתבינו מפוזרים סביבי מתוייקים לתקופותיהם השונות.
הדובון הצבאי שחזר מיותם מן המילואים תלוי על הקולב, ומדיך מציצים אלי מן התיק שחזר בלעדיך ואתה עוד כל-כך ממשי - עוד לא התרחקת.
אני יכולה עוד לשמוע את קולך, קול הבס המחוספס, כאילו עוד מעט תיפתח הדלת בצורה הנמרצת המיוחדת לך עם החיוך המתלווה אליו, בשאלה: מה שלום האשה היום? ומה שלום ה"גורים", כפי שכינית את ילדינו.
הזכרונות באים וגואים בי גלים-גלים. איזו סערה הם מעוררים בי, מטלטלים אותי, אני יכולה לגעת בהם, אני מריחה את הריחות, אני רואה את הגוונים שהתלוו לחיינו, למן הצבעים האפורים והכהים - עד לצהובים הזוהרים, כאשר הופיעו ילדינו.
אני רואה ימים כבדים וכואבים ותקופות של סתיו שבלב; ושנים ארוכות של אביב שהגיעו לביתנו, והרבה צחוק ושמחה, ואנחנו משפחה - שווים בין שווים.
וילדתנו שלומית גדלה ופורחת וממלאת את לבנו שמחה וגאווה עד לבלי הכיל. וכעבור כמה שנים שוב גואה לבנו עם בוא טל - ואנחנו שנינו מהלכים בעננים, והחיים מתנהלים על מי-מנוחות, ודאגות וחרדות של גידול ילדים מתלווים לחיינו - ואתה בדרכך שלך, המיוחדת, הבוטחת, מרגיע, תומך ומעודד ולא מרבה להפגין דאגותיך כמוני.
איזו משענת חזקה ובוטחת היית לנו - בכל המצבים אתה נשאר יציב על רגליך. הרכות שבי, והכוח הנפשי שלך היוו אחדות ניגודים ותמיד נפגשו השבילים מחדש.
ואתה בדרכך המיוחדת "רק לך", בעשרות הכינויים שכינית כל אחד מאתנו, בשפה המחוספסת המיוחדת לך, הכנסת חיים ושמחה ל"קן" הזה שכל-כך התייתם עכשיו.
לפני חודש אמרתי לך: אתה ממאן להתבגר - אותו פרחח כמלפני שנים, בלתי אמצעי כזה, "היפי ממוסד"! ואתה חייכת - נעמו לך דברי.
לפני המילואים האחרונים התמלאתי חוסר שקט - היתה לי הרגשה שאינך שקט, שאתה חי במתח, שבעיות בריאות וגב מציקות לך - לא שוחחנו על זה, רק ברמז הערתי: אולי כבר די? ואתה השבת: עדיין לא.
כשביקרתי ברמה ביחידה שלך אחרי שנפלת, הבנתי כמה קשה היה לך להיפרד מ"המשפחה" הזאת - חבורה נפלאה, לא צעירה, חתך של ארץ-ישראל היפה, והבנתי כמה קשה היתה עליך המחשבה של ניתוק מהם.
באותו יום רביעי נורא, בשעה 16:00 אחה"צ - חצי שעה לפני שנפלת, נכנסה שלומית לחדר והיא לבושה בבגדי ריקוד, ידעתי שהיתה צריכה לנסוע לאפיקים לחוג ריקודים ושאלתי אותה מה היא עושה פה, סיפרה לי, שהחוג התבטל ובאה לקחת את המחברות להכין שיעורים. שאלה אותי אם תבוא היום ועניתי לה רק מחר, הסתכלתי בה שוב וראיתי את עיניך מתרחבות וגאות כאשר אתה מסתכל בה. בשעות הערב המאוחרות שואל אותי טל: מה, אבא לא בא היום? ותיכף מוסיף הרי היה אתמול ובודאי יבוא מחר.
הערב הסתיים - השכבתי את טל, שלומית גמרה את שיעוריה והלכה לישון. השעה 10:00 בערב. התרווחתי לי נינוחה על הכורסה לצפות בסרט צרפתי וחשבתי, חבל שאינך פה, הרי כה אהבת סרטים צרפתיים וכל מה שקשור בתרבות זו.
שקט כזה - ופתאום נירה מציצה בי מעל לכורסה, לא שמעתיה נכנסת ואני מחייכת אליה - לא זו דרכה להיכנס אלינו. פנים אפורים. לא שמעתי בדיוק מה אמרה לי, אבל מקולה הרועד ומגוון פניה תיכף ידעתי: הגלגל חזר במחזוריות נוראה.
בשבילי הזמן עמד מלכת.
אנחנו יודעים שלא תחזור - אבל אנחנו רוצים אותך מאד אתנו.
אצלנו התחילה באותו יום רביעי ארור הספירה לאחור.

פנינה אופק

בניית אתרים: