מספרת מרים יעקובי, שעבדה כמזכירתו:
כשהיתה מגיעה שיחה טלפונית למשרד, הייתי אומרת לו מי על הקו - ואם לא רצה לדבר אתו, היה "רומז" לי בהעוויות פיו המיוחדות לו ובלוית תנועת יד של זריקה הצידה - ומיד הייתי אומרת שירח איננו.
פעם אחת היה אחד הסוכנים עד להצגה כזאת, וזה הפטיר: אה, עכשיו אני מבין...
לא פעם היה הגלגל הפוך: הייתי מטלפנת למשרד כלשהו והייתי מקבלת תשובה שהאיש המבוקש איננו במשרדו, אך כשהייתי מוסיפה כי ירח מבקש לדבר אתו - מיד "נמצא" האיש.
היה מופיע לעבודה לבוש חולצה גזורת שרוולים (אופנת קיץ של גברים שהנהיג ירח), המכופתרת תמיד "על העוקם". בשתי בעיטות קלות היה זורק את סנדליו מתחת לשולחנו ותוך זמן קצר היו כבר רגליו היחפות נחות על השולחן. על הרצפה ליד מושבו היתה תמיד נערמת ערימת אפר שנפל מהסיגריות שלו. כשהיה מדבר, היה אפר הסיגריה שלו תמיד מאחר להגיע אל המאפרה. לאחר ישיבת-ערב, בבואי למחרת בבוקר, הייתי יודעת תמיד, לפי ערימת האפר על הרצפה, היכן ישב ירח.
"תשכיבי לי קו" - היה מזמין ממני שיחת טלפון בקול רועם, היה מסוגל לדבר ברצינות ובכובד ראש אל שפופרת הטלפון, ובאותה שעה עצמה לעוות את פרצופו בהעוויות מצחיקות.
באחד הימים ישבו ירח ושולה לישיבה עם הרפתנים ואלה נכנסו למשרד בבדי העבודה שלהם.
שולה, הרגישה לריחות, התחילה להרגיש ברע, וכשתפס ירח את הענין בפניה החוורים אמר: "רגע, רגע", עלה על אופניו וטס לכל-בו, ביקש מחנה הנדהמת את הספריי הריחני ביותר שיש בכל-בו, חזר לחדר הישיבות והתחיל לרסס את החדר... מאז, כל אימת שהתקיימה ישיבה עם "ענף ריחני" - היה מוציא את הספריי - - -