ירח. בפעם הראשונה כשראיתי אותך, באת לסוף שבוע מהמלחמה. מאובק, לא מגולח. כשיצאת מהמקלחת, חשבנו אותך, תמי ואני, למישהו אחר.
כשראיתי אותך בפעם האחרונה היה זה שבוע לפני המילואים האחרונים.
שוב נפגשנו כולנו יחד, והיה טוב, כמו תמיד כשהיינו כולנו יחד. מי חשב שזו תהיה פגישת פרידה?
יקח עוד הרבה זמן עד שאעכל זאת. זה כואב מאוד וקשה לחשוב שהרגעים היפים שהיו לנו כשהיינו כולנו יחד, ישארו עתה רק כזכרון. היית מסוג האנשים שאין דבר היכול למלא את החלל שהם מותירים כאשר שוב אינם. היית כה דומיננטי בכל דבר - הקריאות, התנועות, הרצינות, ההומור, ההערות הקולעות לכל אחד...
את אלה רק אתה ידעת לעשות, בצורה אופיינית רק לך.
אתה ופיצ' הייתם "מושג", כשמשמעותו העמוקה היא הווייתכם, ה"יחד", המשפחה. וככל מושג גם המושג "פיצ' וירח" ישאר אצלי נצחי, אך משמעותו העמוקה תישאר עתה כזכרון.
הויכוחים, השיחות והצחוק - בכל דבר היה לך משהו מתאים לומר: הערה צינית, דעה נבונה, עצה טובה, והמלים תמיד יהדהדו במוחי. חלקן יגרמו לי לחייך וחלקם יעוררו למחשבה.
כל כך מוזר להיכנס כעת לחדר ולחשוב שלא תכנס ותזרוק איזו הערה: אז מה נשמע א..יה? או לא תבקש קפה, עם "כפית בהריון" כמובן, ותזרוק לטל איזו הערה, כמו "אז מה עם המקל?" צפינו בתכנית טלויזיה והיו קטעים שממש ציפיתי להערה שתשמיע. כמתוך הרגל הסתכלתי לעבר "הכורסה של ארצ'י", אך היא היתה ריקה, מיותמת.
היית חלק כל כך חשוב וכל כך בלתי נפרד מאתנו, פיצ' ואתה הייתם חלק כה חשוב מחיי ותקופה זו תהווה תמיד זכרון נעים.
אז אם לא הספקתי לומר לך, אומר זאת כעת: תודה לך, אם אפשר בכלל להביע במלה זו את ההרגשה למה שהענקת אתה ושהענקתם שניכם.
תמיד תמיד אזכור אותך.