לזרוביץ עמיר - קורות חיים
גן עמיר לזרוביץ (רון) נולד בתל אביב ב-16 באפריל 1951, למד ב"מעוז אביב" ובגיל שתים עשרה עבר עם משפחתו לנוה מגן, שם המשיך את לימודיו ב"ממלכתי ד'" ולאחר מכן בבית הספר התיכון.
בן שמונה עשרה התגייס לצה"ל והתנדב לחיל השריון, שם עבר את כל שלבי הטירונות והפיקוד, אף סיים בהצלחה קורס קצינים. את שרותו הסדיר סיים ב-1 בספטמבר 1973.
במלחמה שימש מפקד מחלקת טאנקים ובתפקידו זה נפל ב-16 באוקטובר 1973.
הקרב על החווה הסינית הפך תוך פרק זמן קצר יחסית לאחת מאגדות הגבורה של ישראל, בהיותו אחד השיאים הנוראים של מלחמת יום כיפור. ימי לחימה אחדים והמצב סביב החווה היה קשה. מספר הנפגעים עלה מיום ליום. אכן אפשר להבין את ההתלהבות בה נתקבלה התגבורת שהגיעה למקום ובראשה קצין צעיר, מזוקן, צנום קמעה. שמה של היחידה בה שרת נתפרסמה בשם "וואנקל", בהיותה בין היחידות המובחרות של צה"ל, הקצין הוכיח מיד כושר וידע בלתי רגילים בהפעלת מקלעי הטנק וטרח רבות, כדי ללמד את האנשים בהפעלת הנשק. הוא יזם גם ניסוי כלים לפני הירידה לקו. מצב רוחו העליז והמוראל הגבוה שלו, סייעו ליתר הלוחמים במילוי חובתם, בשעה שקיבל את התפקיד לפקד על המחלקה.
הוא תכנן מסע של שמונה חדשים באירופה ובאמריקה ואף עד יפן שאף להגיע, ביחד עם חברו הטוב. את יום הולדתו ה-23 רצה לחוג ב"דיסנילאנד" באמריקה, עליו שמע רבות מפי חברו, מיכה גרנית ז"ל.
בהתחלת הטיול בשוודיה קיבל את הידיעה על פרוץ המלחמה. הוא פנה מיד לשגרירות, שם נאמר לו שאין עליו למהר לשוב הביתה, יחכה עד שייקרא. הוא בשלו לחזור מיד. חברו מעיד עליו שלא ראהו מעולם כה חסר סבלנות כמו באותו בוקר, בו בירר את פרטי הטיסה. מציריך טילפן לאמו שבמאמצים מרובים השיג מקום רק לטיסה היוצאת מלונדון וביקש להביא את ציודו לשדה התעופה, כדי שיוכל לצאת מיד לבסיסו. מאביו נפרד באומרו:
שב בשקט בבית... אני אעשה את המלאכה...
אמנם עשה כמיטב יכולתו, אולם בערב הפריצה לרחבת ראש הגשר בערב הבלימה כשעלה לעמדות, כדי להשמיד טאנקים של האויב, פגע טיל בטאנק שלו והרג את כל ארבעת היושבים בו.
ילדות קשה נתנה בו את סימניה. נתווספו אליה גם מאבקים פנימיים, שהם נחלתם של בעלי מחשבה מעמיקה. מאבקים אלה חישלו את אופיו ובנו גשר של הבנה והערכה בינו לבין חבריו שהרבו לבקש את עצתו הנבונה בכל מצב. בשל כך זכה לכנוי "כומר הוידוי". השירות בצבא היה אחד האמצעים שחישל את אופיו והחדיר בו בטחון עצמי אשר התעצם ככל שהתקדם בשירותו. לא הסתפק בסיום קורס קצינים, אלא היה למדריך. תמיד רצה יותר ויותר:
סיים גם קורס צניחה וקורס-חבלה. רוחו היתה תמיד טובה עליו ואהב לגרום שמחה לזולת. בטאנק שלו היו תמיד מעדנים ודברי מאפה העשויים בידי אמו שהיו אהובים עליו - כדי לכבד בהם את חבריו. קשור היה בכל נימי נפשו להוריו. אופייני לכך אחד המשפטים במכתבו הביתה: "האימונים קשים, אבל אני מחזיק מעמד די טוב. מה שחסר לי זה אתם והבית..." עמיר אהב את החיים וידע לחיות. התחביב האהוב עליו היה סקי מים.
הסמג"ד שלו, עמוס אונגר, אמר בהספדו בשעה שעמיר הובא לקבר ישראל:
משהגיע לגדוד התחנן שיצרפו אותו מיד. נכונותו ורוח ההתנדבות שגילה עומדות לנגד עינינו ויעמדו כך גם בעתיד. כולנו נזכור אותו כאחד מהחבורה, שומר על מוראל גבוה, חיוך על השפתיים, חבר מסור ונאמן. כולנו רעיו וחבריו, צה"ל והעם כולו אבלים עם משפחתו".
נסיים בכמה שורות ממכתבו של אחד מחבריו לנשק, אבי אופק:
צעירים אנו מכדי שנדע לליבם של הורים, רוצים אנו להבין ויודעים שזה קשה, אולם חשוב שתדעו, כי אנחנו, אחיו של עמיר, ממשיכים בדרכו ומקדישים את נפילתו בהמשך הלחימה על זכות קיומה של מולדתנו, של העם היהודי במדינת ישראל.
עמיר הוא בין אלה אשר הכתיבו לנו את גורל העם היהודי - הגורל של המשך קיום מדינת ישראל והוא שנתן בנו את הכוח - להמשיך להלחם כל עוד נחיה!"