שיירת טנקים, נגמ"שים וכלים מצריים נעה על הכביש במצרים. מראה רגיל על פניו בשנות מלחמת ההתשה. אבל כשנאצר שמע על כך יום למחרת, הוא כל כך נדהם, שהוא פיטר את הרמטכ"ל המצרי, ובהמשך גם לקה בליבו. הכל היה נראה כ"כ רגיל, למעט העובדה שבתוך הכלים, נהגו חיילים ישראלים.
הימים היו ימי מלחמת ההתשה, שנתיים לאחר ששת הימים. בישראל החליטו להכניס למצרים מכה כואבת שהם לא ישכחו. כוחותינו התאמנו על כלים משוריינים שנפלו שלל בידינו שנתיים לפני כן. וכשהאות הגיע, הפעולה החלה.
הכלים הונחתו על ידי סירות, במפרץ סואץ, 40 ק"מ מהעיר סואץ. הטנקים הראשונים, נראים כטנקים מצריים לכל דבר, אך נהוגים בידי חיילים ישראלים, דאגו לפגוע בכביש כדי למנוע מתגבורות מצריות להגיע.
משם יחד עם נגמ"שים וכלים נוספים, הם החלו בדהירה לעומק מצרים, תוך שלאורך הדרך הם משמידים עוד ועוד אתרים של הצבא המצרי - בונק, בדרכם אל בסיס נגד מטוסים, שהיה אחראי על פגיעה במטוסינו במבציעהם בגזרה.
מפקד הגזרה המצרי - בדרגה מקבילה לאלוף שהיה אחראי כנראה על רבות מהפעולות נגד ישראל, שראה את השיירה "המצרית" דוהרת על הכביש ומסיבה נזק כבד, ניסה לעצור אותם, ומכוניתו נרמס תחת הזחלים השועטים.
בהגיעם לבסיס הנ"מ, השמידו כלים, מבנים ומכ"מים, זאת בנוסף למטוסינו שליוו ממעל ופגעו אף הם במכ"מים.
כמה שעות לאחר מכן, עשו הכוחות את דרכם חזרה אל הכלים שחיכו להם בחוף, חוזרים לישראל אחרי שהשמידו למעלה מ60 כלים מצריים, בסיסים, למעלה מ100 חיילי אויב ובעיקר השרו אנדרלמוסיה כבדה בצבא המצרי, עד כדי כך שזמן רב לקח עד שמישהו העז לבשר לנאצר את הבשורות הקשות, על עוד מבצע תעוזה יוצא דופן ישראלי...
בקרב כוחותנו, אבד מטוס אחד וטייסו, חגי רונן, שמקום קבורתו לא נודע...
לצפיה בכתבות מעיתוני התקופה, היכנסו לקישור
באדיבות ארכיון עיתונות יהודית הסטורית JPRESS של הספריה הלאומית