שלמה נולד בשנת 1934 בתל אביב. שנות ילדותו עברו עליו בנעימים בין גבעות חול ממערב ופרדסים ממזרח. בשנת 1940 החל את לימודיו היסודיים בבית הספר "לדוגמא" שהיה בקרבת מקום מגוריו. ב-1948 כשמלחמת העצמאות בעיצומה, סיים את לימודיו היסודיים והמשיך בלימודיו התיכוניים בגמנסיה מונטיפיורי.
בשנת 1946 נחשף לפעילות מחתרתית של אחיו הבוגרים שהיו פעילים בארגון ההגנה. משגויסו לצבא הורע המצב הכלכלי בבית הוריו והוא חש שעליו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבוד כדי לעזור בעול כלכלת המשפחה.
במלחמת העצמאות והוא עדיין נער, סיקרו אות הקרב האווירי בשמי תל אביב, יצא בהחבא מן המקלט לחזות במטוסים הנאבקים בשמיים. תרגילי האווירובטיקה ורעש המנועים הקסימו אותו... האם כבר אז החליט להיות טייס? לאיש לא גילה את צפונות ליבו. אחיו הגדולים היו קציני צבא והוא היה קשוב לסיפוריהם. תמיד אהב את השלמות והדיוק.
לאחר שנת הפסקה בלימודים, נוכח לדעת שנפשו יוצאת להיות טייס ועליו להשלים את לימודיו התיכוניים. כדי להשיג מטרה זו החל ללמוד בבית ספר ערב והמשיך לעבוד במשך היום, כשהיעד שהציב לפניו מפיח בו עדוד וכח.
בשנת 1952 התגייס שלמה לצבא. הוא נשלח לטירונות קשה ומפרכת עבורו, שבמהלכה הפך מאזרח לאיש צבא הנתון למשמעת במסגרת הנוקשה.
לאחר הטירונות עבר קורס טיס שבסיומו בחר להמשיך בטייסת קרב. הוא עבר אימונים מבצעיים והיה לטיס קרב. הוא גם זכה לעבור לטייסת סילון, הראשונה של צה"ל. בשנת 1955 עבר לטייסת האורגנים והשתתף במבצע העברתם ארצה וב-1956 עבר לטייסת המיסטרים שגם אותם הביא ארצה. בשנה זו נשא אישה והקים משפחה. במהלך שירותו מילא שלמה תפקידים רבים בחייל, מטייס קרב עד למפקד טייסת.
לאחר נפילתו הוציאה משפחתו ספר להנצחת שמו ובו דברים שכתב ודברים שכתבו עליו בני משפחתו וחברים. להלן קטעי דברים מתוך הספר:
"בהצטרף, שלמה למשפחתנו הקטנה, בשאתו את ציפורה לרעיה, גדלה המשפחה כאילו בעשרת מונים. באופיו המרשים השפיע על אורחותנו והיה לדמות מרכזית בהווי חיינו. ברבות הימים, עם היוולדם של הראל ומיכל, היתה המזיגה מלאה, והיינו אנו וילדנו חטיבה משפחתית מוצקת.
שלמה שלנו היה ונשאר איש צבא מובהק.
חיל האוויר בו שרת ובו נפל נטמע בישותו והיה בשבילו עולם ומלואו. אותו ואת מפקדיו אהב והעריץ ללא גבול.
הוא השתדל להטביע על עצמו מאישיותם הנערצת של מפקדיו וליצור על פי תבניתם את דמותו. ואמנם היה שלמה בדמותם, איש צה"ל למופת, עשוי ללא חת, בעל מעוף ובטחון, איש חברה נעים, אהוב ואהוד על כל סובביו. הוא היה מרכז בכל מפגש רעים ובכל מפגש משפחתי..."
"...כפי שהיה שלמה בקיא בהלכות הבטחון, כן היה ער ומצוי בהווית החיים והעולם. כפי שידע להפליג בשבחו של חיל האויר וצה"ל, לא הפך שבטו וביקורתו מהמשטר ומהנעשה בארץ.
לעיתים היתה הביקורת נוקבת מאוד. בכל נושא היתה לו עמדה ברורה, אותה הביע מתוך שאיפה עזה וכנה לתיקונים ככל האפשר."
"הוא טיפס בסולם הדרגות והגיע לדרגת סגן אלוף. בבוא היום המר והנמהר, נותרנו אנו עם הזכרונות, הכאב והדווי."
"...דומני שלא אגזים אם אומר ששלמה היה טיפוס לדור שלם של טייסים, אשר גדל והתחנך בחיל האוויר וקשר את גורלו עם החיל. 15 שנה שרת שלמה בחיל האויר ובו ראה ביתו ואת יעודו. בחיל מצא שלמה תמיד אתגרים חדשים להתמודד ולהאבק אתם. החל מהאתגר הראשון ללמוד לטוס ולהגיע אל הכנפיים ועבור דרך האתגרים שהעמידו מטוסי הקרב, זה אחד זה, לשלוט בהם ולהגיע להשגים.
התחרות התמידית בין הטייסים, לדייק יותר בטיסה, בקליעה, להיטיב להלחם, להפיק יותר מהמטוס.
במלחמת ששת הימים הספיק שלמה לצאת לגיחות רבות לפני אותה גיחה גורלית שממנה לא חזר. אך דומני שלא פחות מאשר בגיחות בקרב תרם שלמה, בהיותו בתפקיד מרכזי בבסיס, חלק נכבד לתכנונים המוקדמים ולהכנות, אשר הביאו את הנצחון המזהיר.
בנפילתו איבדנו לא רק לוחם, מפקד וטייס מעולה, אלא גם חבר אמיתי ושותף ליעוד ולדרך חיים. אך כאבנו על נפילתו הוא כאב שבגאווה, כי תמיד הלך שלמה בדרך בה האמין, נאבק למען הדברים בהם האמין, ועליהם נתן את נפשו".