בנם יחידם של שמואל ורבקה. נולד ביום י"ח בתמוז תרפ"ז 18.7.1927 בפולין. בהגיע יעקב לגיל שש עלתה המשפחה לארץ. הוא למד בבית-הספר "תחכמוני". השתייך לתנועת "הצופים". היה חבר קיבוץ יבנה לפני מלחמת הקוממיות ובמלחמה עצמה שימש כמפקד כיתה ב"גבעתי".
גויס לצה"ל בשנת 1948 ושירת בחיל-השיריון. בהיותו בצבא התכונן לתעודת הבגרות וקיבל אותה. המשיך את שירותו ביחידת "שועלי שמשון" ובקרב על חוליקאת (קרב עקוב מדם) נפגע בשתי רגליו עד כדי חשש שמא ייאלצו לקטוע אותן. מאז היו רגליו חולות ואף-על-פי-כן לא נמנע יעקב מפעולות קרביות ביחידות צה"ל המעולות ביותר. נתמנה כמפקד גוש כינרת, שימש בתפקיד זה שלוש שנים ובהן קשר קשרים הדוקים עם כל ישובי עמק-הירדן. כאיש צבא הקבע עלה בדרגה לאט לאט והגיע לדרגת סגן-אלוף. תוך כדי מילוי תפקידיו הרבים עלה בידו ללמוד גם בטכניון העברי בחיפה ואף להתחיל בלימודי משפטים בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל-אביב והצטיין גם בלימודיו כמו בכל יתר התחומים. אהבה מופלאה קשרה אותו לנוף הכינרת מצד אחד ולירושלים העתיקה מצד שני. ערב מלחמת ששת הימים שוחח טלפונית עם רעייתו ואמר לה: "תראי, הכל יהיה בסדר. צה"ל ינצח. העיר העתיקה תהיה בידינו ואנו נבקר בימים הקרובים אצל הכותל המערבי". אך הוא לא זכה לכך. בשיחה עם חבריו אמר להם: "יש לי חשבון ארוך עם הסורים, וכאשר יעלה צה"ל על רמת הגולן אני אהיה שם בכל מחיר, אולם הוא לא הגיע לשם.
בהיותו טרוד ערב המלחמה באלפי עניניים הנוגעים להגנת מרחב השרון - וביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז 6.6.1967, נפל מפגיעה ישירה של פגז ירדני בקיבוץ בוחן כשהאויב הפגיז את המשק. הניח אשה. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. די להעיף עין על פני פרשת חייו כדי להבחין ביעקב את השילוב המופלא של איש השלח, האת והרוח, שהספיק לעשות כה רבות בתחומים הנ"ל. דינמיותו היתה בלתי נילאית, התמסרותו ללא גבול, נסיונו הצבאי רב - ויחד עם זה היה מצניע לכת. דוגמא ומופת לפקודיו, למתיישבים ולאנשי-ספר. שמו הוזכר בחוברת שהוציאה עיריית נתניה לזכר הנופלים. בספר "נזכור" שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדותיו ותיאור הקרב האחרון. באלבום "עוצבת השרון במלחמת ששת הימים", שהוציאה מפקדת חטיבתו, הונצח זכרו, על-ידי הדפסת תצלומו.