מל ראשון יגאל (וליד) תמר נולד בינואר 1949 בעיר מוסול סבעיראק להוריו לטיפה וסלים. המשפחה שמנתה שני בנים ושש בנות עלתה לישראל בשנת 1951 והועברה למחנה עולים בעתלית. משם עקרה המשפחה למעברת כברי בגליל המערבי ולאחר זמן למעברת רמת
השרון.
יגאל למד בבית הספר היסודי הדתי "עוזיאל" ברמת השרון כתלמיד מצטיין. החל מגיל הבר מצוה למד בבית הספר התיכון "שרון", אך כעבור שנתיים נאלץ להפסיק את לימודיו בשל מצבה הכלכלי של
המשפחה. אבי המשפחה היה אז מחוסר עבודה ובבית היו שמונה ילדים. יגאל מצא עבודה כעוזר לצבע, תחילה כשכיר ואחרי כן כעצמאי ושאב סיפוק רב מן העבודה שהוא מסוגל לעזור להוריו.
בפברואר 1969 שוחרר מצה"ל ובפברואר 1970 נשא את שושנה לאשה ולזוג נולד בן. אחר ייסוד
משפחה עבד במשנה מרץ, כדי לחסוך לדירה במסגרת שכון לזוגות צעירים.
בספטמבר 1973 צריך היה לקבל את השיכון לו ייחל, אולם המלחמה פרצה והוא נפל בה מות גבורים. השאיר אחריו אלמנה בת 22, שקיבלה את מפתח הדירה אחר נפילת בעלה וילד קטן בשם גור.
בן שבע עשרה היה בסך הכל כשהתגייס לצה"ל ובימי שירותו נתנסה בחייו הקצרים בלוחמה קשה ואכזרית כמעט בכל חזיתות ישראל. לחם בכל מקום בו נשקפה סכנה לישראל, בצפון, בדרום ובבקעת הירדן. לחם בסורים, במצרים ובמחבלים. תפקידו הראשון היה טען קשר בטאנק בחיל
השריון ובשל כשרונותיו הבולטים ורגש האחריות שהיה טבוע עמוק באופיו, הגיע בשרות הסדיר לדרגת סמל. מאחר והשתייך לאחת החטיבות המפורסמות בחיל השריון - חטיבה מספר שבע - לקח חלק בפעולות תגמול רבות והצטיין בהן.
כמו כן השתתף בקרבות מכריעים של מלחמת ששת הימים והגיע עם הטאנק שלו עד לתעלת סואץ. במלחמת ההתשה שירת בדרום, אולם גם באיזור רמת הגולן הטעין את קנה תותחו ופגע באויב. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה בין הראשונים שנענו לקריאה ועוד ביום השבת, היינו יום הכיפורים, יצא עם חטיבת
המילואים שלו, מספר 179, לעבר רמת הגולן. הוא מיהר כל כך להענות לקריאה שלא נפרד מבני משפחתו.
ביום הששי לקרבות, ב- 11 באוקטובר 1973, נצטוותה חטיבתו לעלות על הכפר חאן ארנבא במובלעת הסורית ולכבשו. בפעולה זו נפגע הטאנק של יגאל. המפקד הועף מן הטאנק בהדף עז ויגאל נפצע בידו, למרות הפציעה ולמרות הסכנה הקשה הכרוכה בדבר, ירד יגאל מן הטאנק יחד עם עוד איש צוות, כדי לעזור למפקד שנפצע עקב הפלתו. תוך כדי כך החל הטאנק לבעור
ושאר אנשי הצוות קפצו מן הטאנק ותפסו מחסה בקרבתו. יגאל גילה עוז רוח ותושיה וגרר את מפקדו הפצוע אל אנשי הצוות וגם הוא תפס מחסה יחד אתם ועם המפקד, פגז שהתפוצץ בקרבת המקום פגע ביגאל והוא נהרג.
יגאל היה חייל אחראי ומסור שרכש לו ידע מקצועי רב, שהביא לו תועלת בכל שלוש החזיתות בהן לחם. בתעודת השיחרור שקיבל בפברואר 1969 בעת פרישתו מצה"ל, אחר שלוש שנות שירות, ציינו הממונים עליו את התנהגותו הטובה. כשנפצע בידו לא גילה את הדבר לפני חבריו והמשיר למלא את תפקידו כאילו לא קרה דבר. פציעה זו
גם לא מנעה ממנו את הצלת חיי מפקדו, כאמור. מפקדיו סיפרו, כי הטאנק שלו השמיד טאנקים רבים ולחם בגבורה לפני שנפגע.