קצרים היו חייו של דוד וינברג, אך רבי פעולה ותסיסה היו. עוד בביה"ס העממי היה מפעילי כתתו ודברה הקבוע. הוא עמד בראש ועדת התרבות של הכתה. כבר אז שלח ידו בכתיבת שירים.
הוא היה בין מיסדי סניף הנוער העובד במקום ונשא בעול העבודה התרבותית בסניף כל עוד שהה במושבה.
בשרותו בבריגדה בחו"ל, פעל רבות להקלת גורלם של הנידחים במחנות ובהעברתם לארץ.
בשובו לארץ, למושבתנו, הוא עשה נפשות בין הנוער לרעיון ההתגיסות להגנה ולפלמ"ח. רשומו ניכר היה בכל שטחי החיים של הנוער במושבה. בלילות הוא מושך בעט משוררים. מספר שיריו גדל והולך. הוא הצטיין בסגנון מיוחד לו.
היה בו בדוד משהו מחוסר מנוחה, מאי ההשלמה עם המציאות. הוא היה נתון בצבת חבוטי נפש. כמעין חתום היה ורק למעטים התגלה וערטל את נפשו הצמאה ליופי, לצדק, ליושר וליחסי אנוש בין הבריות.
מתקומם הוא בכל להט נפשו נגד העולם האכזרי והבז לכל רגש אנושי.
צופה היה ברוחו לעולם יפה יותר, מוסרי יותר, חנון יותר וכו'. אך לדעתו, לא יושג אלא עם שחרור הארץ, וע"י הבנות בה חברה חדשה. ועל מזבח גאולת הארץ הוא מעלה הכל, אף את חייו, קרבן עולה.
באחד משיריו האחרונים הוא כותב: - "לא לי הם ארחי ורבעי. לא אני הנוטר את כרמי, כי מכור אנכי לעמי".
אין אני מתאר לעצמי את דוד ברגעיו האחרונים, אלא כשבת צחוק קורנת שופעת מעיניו ושפתיו דובבות: - אכן נתתי את הכל, ומה עוד ממני יידרש?...
יהא זכרו ברוך
קלמן.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח