דוד וינברג ז"ל

נולד ב-23 באוגוסט 1927 (כ"ב באב תרפ"ז) להוריו מרדכי ודבורה, בכפר יחזקאל. דור שני למשפחה חלוצית, נין ונכד למשפחת רבנים ידועים.
הוריו בין מייסדי רמת השרון ומראשוני חקלאיה. שם התחנך ושם ייסד סניף של הנוער העובד ועסק בפעולות תרבות. בעודו בבית הספר העממי הצטרף לשורות הגדנ"ע ואחר כך נמנה על חי"ש שבנפת השרון.
בישבו על ספסלי כיתה ח' בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב התנדב לבריגאדה היהודית. פעל רבות במחנות הנידחים באירופה ובשובו לארץ נתקבל לטכניון בחיפה.
למד שם פחות משנה, כי נענה לקריאה להצטרף לשירות הפלמ"ח.
עם פרוץ מלחמת השחרור נשלח לירושלים. היה בין מלווי השיירות בדרך בין ים המלח וירושלים. לסביבות הקסטל ביום בו התנהל הקרב נזדמן על הדרך לירושלים.
התנדב לפעולה ונפל בי"ד בשבט תש"ח (25 בינואר 1948). נטמן בקרית ענבים.
נקרע בין מילוי חובה למילוי חובה, מספסלי בית הספר העממי לגדנ"ע, מספסלי הגימנסיה לבריגאדה, מספסלי הטכניון לפלמ"ח.
לא נער כמוהו יחבוש את ספסלי בית הספר התיכון בשעה שנשמע קול תרועת ההתנדבות ליחידה יהודית לוחמת נגד אויב עמנו, עמלק הנאצים. כך נמנה על ראשי הבריגאדה אחר סיום חפוז של לימודיו ורכישת תעודות הבגרות.
אך נדמה רעמי התותחים ברחבי אירופה ושוב מגיעה אליו קריאה של הנוער הנחלץ לשירות הבטחון כהכנה למלחמת השחרור.
לא קלה היתה החלטה זו, מכיון שרצה סוף-סוף, אחר שירות העם במסגרת הבריגאדה, להניח את יסודות חייו האזרחיים והחל ללמוד בטכניון.
נוסף לכך ראש המשפחה לא היה עוד בחיים ודוד היה משענת אמו האלמנה שנאבקה קשה על קיומה וגם אחות קטנה נזקקה לסעדו של אחיה הבוגר. שוב עמד לפני ההחלטה הקשה:
האם לעזוב את הכל בפעם השניה ולהענות לקריאה להתנדב להקמת החטיבות שיתיצבו בבוא העת בראש הכוחות למלחמת על שחרור הארץ?
הוא היה כאביו, חלוץ במלוא מובן המילה. ראשון לכל הקרבה, לכל קורבן. דוד היה בגיל הבר מצוה עדיין במות עליו אביו וקרובים מעידים שנשבע על קבר אביו:
אהיה חלוץ כמוך...
אביו, מרדכי, היה מעל לגיוס בימי ההשמדה. בנו נלחם בנאצים באירופה וגם הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. בהיותו מעבר לגיל הגיוס וגם בעל לב לא בריא, הלך לעבוד ב"קמפים" בנגב ואת מותו מצא בעת עבודה למען המאמץ המלחמתי.
השאיר אשה, שני ילדים ואם זקנה.
הוא החליט להתנדב שוב והעלאת מעפילים היתה בראש דאגותיו. חונן בכשרון ספרותי ניכר וידע לבטא את רגשותיו בצורה קולעת. הנה אחד משיריו המבטא את רגשותיו בימים ההם:
בטרם אלך
בטרם אלך לדרכי
אומר לכם כך;
החיים הם יפים
אך תובעים
קרבנות בלי חשך
וכל הירא את המוות
הן את החיים הוא ירא.
וזה הפתגם:
כל מי אשר נוצר לזחול
לעוף אינו יכול!
היה יהודי אמיץ וגא. בשרתו בבריגאדה שמע קצין אנגלי מקלל את היהודים. דוד הנחית לו מכה והפילו ארצה. הובא למשפט ונדון לשבוע בצינוק. התנהגותו במשפט היתה גאה, ויתר על הסניגור והגן על עצמו ועל מעשהו. על נושא זה כתב רשימה ספרותית יפה ביותר.
ההתנדבות היתה חייו והתנדבות היתה גם מותו. לא השתייך לאותה חטיבה של הפלמ"ח שנהלה את הקרבות העזים של הקסטל.
במקרה נזדמן למקום ומיד התנדב והצטרף ללוחמים. הוא לא יעמוד מנגד. לא עשה זאת מעולם ולא יעשה זאת גם הפעם. קרב זה על הקסטל הפך מזמן לאגדה ותיאורו רשום באותיות של זהב בתולדות עמנו ובתולדות הישוב.
שלוש מאות קלעים ערבים תקפו את קרית ענבים ונתקבלה הוראה לשחרר את הקיבוץ, הקסטל עבר מיד ליד, דם רב נשפך, אבל הקסטל, שבלעדיו אין הדרך לירושלים בטוחה ואין קיום לכל ישובי הסביבה, הקסטל, היה בידינו.
לוחמים עבריים רבים נשבעו: לא ניתן אותו, אף במחיר טיפת דמנו האחרונה ודוד וינברג נתן את טיפת דמו האחרונה.
יחד עם עוד שבעה יהודים: יעקב ישראל, יונתן ברוזה, דוד תם, עמיחי אורלינסקי, צפריר כרמלי, שמשון שטראנד, נפתלי רבינוביץ ויעקב שרתי.
שלוש פעמים התנדב ובכל פעם שימש מופת והקריב את חייו הצעירים על מזבח המולדת. באחד משיריו האחרונים כתב:
לא לי הם ארחי ורבעי, לא אני הנוטר את כרמי, כי מכור אנוכי לעמי...
ובשיר אחד:
ונדם השיר בעודו כאבו
רעיון נשגב קבר בחובו.