* מידע נוסף
תפריט נגישות

דוד וינברג ז"ל

מפרי עטו

ממכתביו

מפרי עטו
אלבום תמונות

...כשטיילתי בהרים בארץ וראיתי את הנוף מפסגת מנרה התפעלתי מאוד. אבל מנרה לעומת ההר שמפסגתו השקפתי הבוקר הוא כאין וכאפס. ובכל זאת יקרה לי אפילו רמת-השרון מכל האלפים גם יחד.

וכעת נדבר על החוויה העיקרית והגדולה: אני מתהלך בארץ-האויב ומגן-דוד על כתפי. אני - הכובש והם - הנכנעים. האין זה נפלא? המלחמה אינה מורגשת כלל בסביבה זו. בעוד שבאיטליה, במרחק חצי יום נסיעה מכאן, רב ההרס, העוני ואפילו הרעב, הרי כאן צריך לחפש בנרות בית הרוס והאנשים לבושים יפה. מורגש כאן העושר שנשדד מכל ארצות אירופה, ובייחוד מאחינו המסכנים. הידידות בין בנות הברית (אנגלים ואמריקאים: רוסים אין בסביבה זו) היא עצומה. כל הבחורות המקומיות מטיילות עם חיילים ומותר להן להיכנס בלוייתם אפילו לנאפ"י (דבר שאיננו קיים בשום ארץ אחרת). וכך נתקענו אנחנו כגוף זר בהחלט. אבוי למי מאתנו המעז לקשר קשרים עם גרמני או גרמניה! (ולנו הדבר יותר קל מאשר לאנגלים ולאמריקאים: רובנו שולטים בשפה הגרמנית!) אנחנו, החברים, נשבר לו לעבריין זה, את עצמותיו! ורגש-השנאה לתושבים הוא מתוק. אני הולך עם חברי על המדרכה. לקראתנו באים שני בחורים בגילנו. אנחנו ממשיכים ללכת ישר ו"ילדי היטלר" יורדים מן המדרכה ועוקפים אותנו. אנחנו מתעכבים על יד לוח-מודעות גרמני. אנחנו מסתכלים, ועל ידינו כמה גרמנים. אנחנו מדברים עברית והם משתוממים. אני קורא בקול את הכתובת האנגלית: ההשתוממות גדלה. הדבר מגיע לשיא כשאני קורא גם את הכתובת הגרמנית! הם מביטים איש על רעהו ומתלחשים. אנחנו עומדים בתור לקולנוע. על יד התור מסתובבים כמה גרמנים צעירים וזקנים, ומחפשים באופן שיטתי זנבות-סיגריות, ואני מעשן במנוחה ומחייך. הגרמני לוטש עין, וכשהסיגריה מגיעה למחציתה אני משליך אותה בין רגלי, אבל כשהוא מתכופף להרימה, אני רומסה ושואלו: "האם אתה רוצה לקחת סיגריה מיהודי, נאצי ארור שכמותך?"
וחוויות קטנות כאלו עוברות לעשרות ולמאות. ברצון רב הייתי מבצע נקמה של ממש, אלא שכאן לא הרוסי הוא השולט!

בימים שהייתי בפריז ביקרתי אצל משפחה יהודית. הכרתי אותם במקרה; כידוע ה"מגן-דוד" הוא המכשיר שבעזרתו אפשר למצוא יהודי אפילו ברכבת-התחתית של פריז רבתי בגויים. גיליתי דבר משמח: בלב רבים מהיהודים המתבוללים התעוררה ההרגשה וההכרה הלאומית בכל תקפה. יהודי זה - עשיר ומבוסס - לא יסכים בשום פנים ואופן לסיים את חייו באיזו ארץ-נכר. רק דבר אחד מעכבו - ויזה. אין הוא רוצה לסכן את רכושו בעלייה בלתי-ליגלית. על פי השפעתי, כהצעתך, צריך הוא לבוא לארץ לפחות לביקור. צריך לחזור ולהזכיר לו, עד שנשיג תוצאות רצויות. כדברי המשל הרומי: "טיפת מים נוקבת אבן לא בכוח אלא בהתמדה". כבר השלמתי עם גורלי שהרחיקני מן הפעולות בארץ, וסערת-נפשי שככה. גם כאן רבה העבודה....

איני מעלה בחשבון אפשרויות אחרות. איני מעז לחשוב שגם בעוד שנתיים יהיה עלי להילחם באנגלים מלחמה לחיים ולמוות, יותר מדי מחריד הוא הדבר - האומנם לנצח נהיה נדכאים ומושפלים? אני רוצה לחזות עתיד בהיר ואושר פרטי בתוך אושר כללי. לקראת מטרה זו אני מוכן לחתור, לעבוד למענה ולהילחם לה...
מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בניית אתרים: