דוד וינברג ז"ל

אלבום תמונות

יום-אביב בהיר בבירה הבלגית ההומה מאדם. ההולך ברחוב מדמה שאין מנוס משאון-הכרך והמולת-החיים ועל כרחו הריהו נסחף במערבולת-הרעש-והחפזון האופפת אותו.
דומה, שעם קטן ופעיל זה רוצה לבלוע הכל בבת אחת אחר שנות-המלחמה כבדות-התלאה. גלגלי התעשיה הכבדה שוב שוקקים באון, מחרשות ענקיות שוב פולחות את הקרקע הפוריה, הבורסה - קלחת רותחת של אנשים בהולי ממון, בתי-התענוגות מלאים עד אפס מקום, הזנות עולה ופורחת: "לחם ושעשועים"...
אף לרגע קט אין תנועת החשמליות, המכוניות, כלי-הרכב השונים והרגלים פוסקת בארבעת הרחובות הרחבים המקיפים את המבצר הגדול, זה בית-הסוהר, אשר חומות עבות לו ואשנבים בתוכן וחצר גדורת תיל עבות: חלק אורגני ובלתי-נפרד של העיר. הראיתם עיר שאין לה כלא?
ויש אשר העובר לתומו ונקלע למקום זה מתעכב רגעים מספר ומתבונן בנעשה מעבר לגדר-התיל. אך מה זה יראה הרואה הפעם? לא אסירים רגילים בחלוק-הפסים המסורתי - כי אם אנשי-צבא מתגודדים על מרצפת-האבנים הגדולה! אלה עסוקים בתרגילי-גוף מפרכים של זחילה, רצה וקפיצה, אלה רצים כל עוד כוחם בם ודליי-מים מלאים בידיהם או משאות כבדים על כתפם, ואלה שפופים על המרצפת ומקרצפים אותה בשקדנות רווית אימה מפני הנוגש: חיילים-אסירים! לבושים הם בגדי-עבודה צבאיים מלוכלכים ופניהם מביעים לאות וסבל. וגם הנוגשים אנשי-צבא הם. כמלך בגדודו מהלך לו הנוגש. רחב-כתפים הוא, גבוה ומגושם. פניו השמנים אדמומיים, שלושת הסרטים מבהיקים בחשיבות על השרוול הימני של בגד-השרד המגוהץ והנקי מכל רבב, מקל מקושט מרצד ביד - כולו אומר חשיבות והוד: ממיטב התוצרת של האימפריה הבריטית קורצתי! כרעו ברך, חדלי-אישים שכמותכם! כאל עבדים יביט הלז אל האסירים בני-עמו, אחיו-לנשק שסרחו. כלא צבאי בריטי הוא זה, והממשלה הבלגית אסירת-התודה המצטיינת בהכנסת-האורחים, שכיבדה בה את "צבא השחרור", העניקה לו גם בית-סוהר צבאי. חלק אורגני ובלתי-נפרד של כל צבא: הראיתם צבא בלא כלא?
והיה אם יעבור העובר בשער הברזל הגדול ונכנס פנימה, וראה מסדרונות מרושתים מובילים לחדרים גדולים, מבהיקים מרוב מירוק אך קודרים מרוב שממון. סביב הקירות - קרשי-מצע לאסירים, ועליהם סדורים בסדר קפדני חפציהם המעטים והדלים, מספר שולחנות וספסלים עומדים באמצע, בית-כסא וקערת-רחצה בפנה (אבוי לאסיר שנפל בגורלו מקום המשכב הסמוך): חדר כלא!
שבועות, חודשים ושנים יושבים כאן האסירים המסכנים. כל היום עובר עליהם בחצר, באותה החצר השוממה, באותם העבודות והתרגילים המפרכים את הגוף והממיתים את הנשמה, ובערבים - מירוק וצחצוח לקראת שעת-הדין הקשה בבוקר יום-המחרת: מיסדר הבוקר. והיה אם יתרשל מי-שהוא, ואם יכשל מי-שהוא, אחת דתו - לצינוק.
והצינוק מודרני הוא. הצליחה הדמוקרטיה לסלק את הסיוט של הצינוק הצר. נכנס אתה לאולם גדול, ששמשות קבועות בגגו מחדירות קרני-אור קלושות לאפלולית השוררת בתוכו. אך מסביב - חדרים, חדרים קטנים - אמתיים רחבם, אמתיים ארכם; בכל אחד דלת ברזל אדומה ואשנב קטן בתוכה. על הדלת - מספר. ומאחוריה - אדם.
גופו החסון והתמיר של אביתר רובץ דומם כשעיניו נעוצות בתקרה. פרצופו החטוב חיוור, פיו קמוץ ועקשני חוויותיו מביעות מרירות, שפמו הצהבהב מוסיף ארשת קשה ואכזרית לפה, - אך עיני-התכלת שלו חולמות ועצובות מתחת לגבותיו המכווצות בזעף, ועל מצחו הגבוה חרותים לכל ארכו שלושה קמטים, ושער בהיר פרוע עליו. התלתל הצונח על העין הימנית כולו אומר: פראות, עקשנות ומרי...
מיהו האיש הזה? - איש? חה-חה-חה! נער, נער הוא, שטרם מלאו לו שמונה-עשרה! איהו? כאן מוטל על הקרש איש שבור ורצוץ, נדכא ומעונה. כך עלתה לו, לאותו נער רך וחולם, שובב ועליז, לפתע פתאום; ללא הכנה מוקדמת, נפל נפילה ראשונה בדרך-חייו, שנראתה תמיד בעיניו כה בהירה, כה חלקה. כך! החיים הנחיתו בנפש שטרם עוצבה את המהלומה הגדולה הראשונה, וזו תיחרת עמוק בה - לימים רבים בעתיד. ומי יודע מה עוד טומן בשבילו עתיד זה?
הוא נושם ונושף בכבדות. עייף הוא אחרי התרוצצות ממושכת בחדר-כלאו, מקיר אל קיר. בעקשנות מטורפת התרוצץ כך - מי יודע כמה זמן, בעוד כל ישותו מורדת במציאות המרה, ומשוועת - איך? כעייר פרא שהעתיקוהו מעטיני-אמו וכלאוהו באורווה זרה - כך התרוצץ ובעט ורקע ברגליו. קצף ניתז מפיו מחרון אין-אונים. לבו חשב להתפוצץ. זה לו היום הרביעי בצינוק. כל המרץ התוסס התפרץ ומרד, חרג ממסגרותיו ותבע: חופש!
נער מסכן, כמה קטן ודל אתה לעומת המנגנון הגדול והחזק שהטילך למקום זה. רוץ, התרוצץ, רקע ברגלים, התז קצף מפיך, הטח ראשך בכותל. לשוא! החופש ממך והלאה - נכבלת, זו הפעם הראשונה בחייך... יצא תצא לחופשי אך הסד יהיה צמוד לנשמתך לעולם ועד.
ואחרי התרוצצות איומה באה ליאות עצומה. עייף הגוף וכל אבר מוטל באפס-תנועה, כל שריד רפה באפס-מאמץ. עייף גם המוח ומת כוח-הרצון, ומתה המחשבה. העינים נעוצות בתקרה ואינן רואות כלום. דממת-מוות.
קולות בוקעים את הדממה. דפיקות וקריאות. שגרת בית-הסוהר: מספר פעמים ביום עובר הנוגש על פני חדרי-הצינוק ובדפקו על דלת-החדר, חייב האסיר לקפוץ, להתייצב דום במרכז-חדרו ולקרוא: לפקודתך, אדוני!
מיכנית, מבלי לחשוב, ממלאים האסירים את חובותיהם. יש אשר יתמרד מי-שהוא - ואז יושמו אזיקים על ידיו ורגליו, אוכל ייכרת מפיו עד כי תיבש רוחו וחזר והיה חמור-אדם הנושא בדממה את הצלפות השוט. הצליח המשטר האכזרי השורר כאן להפוך שלוש מאות יצורי-אנוש לשלוש מאות קופים הרוקדים לפי חליל אחד.
ובהישמע הדפיקות אין אביתר זע ואין הוא נע - מאפיסת כוחותיו. הקולות מכים על תוף-אזנו אך אינם מגיעים אל מוחו; הדפיקות הולכות וקרבות - והוא מוטל דומם ועיניו עדיין מביטות באותה נקודה. תק-תק-תק. הנה דפיקה על דלת-חדרו. אך הוא אינו נע ואינו זע. נבהל הנוגש: מה זאת? מציץ דרך האשנב - מה הוא רובץ ואינו קם? הייתכן? אני אראה לו, לנער יהודי עיקש זה.
פותח הסרג'נט סמית את הדלת ומתיצב בפתח. אביתר אינו רואה דבר. נדהם מפני החוצפה עומד הסרג'נט ומתבונן בשוכב ומוחו המוגבל אינו תופש, אינו רוצה לתפוש. זה שנים רבות שהוא מכהן בתפקיד מכובד זה, ועד כה לא קרה לו מקרה דומה.
עיני אביתר מתחילות לזוע, וכאילו במקרה הן נתקלות בעומד על הסף - מביטות בו באלם קהה, מביטות ואינן מבינות. אבל המבט הנדהם והקוצץ של האדון מעיר את אביתר מתרדמתו לחלוטין. עדיין איננו מתנועע, אך מוחו שוב פועל במהירות, שריריו מתכווצים וכעת הוא מישיר את מבטו בעוז לתוך עיני-המפקד - כעת יודע שעליו לקום. יודע, אך נשאר שוכב ומבטו - לעג מר ושטני! כן, האסיר לועג לנוגש. ולפתע - שאגת חרון: "קום!" כן. הוא קם. החייל טבוע בדמו, החייל שבו התגבר על העקשנות, החייל קפץ והתיצב דום. קרוב קרוב, פרצוף בפרצוף כמעט נוגע וארבע עינים מתלקחות בקרב אילם. והצד החזק, הצד השולט, חלש לעומת העינים היוקדות הנעוצות בעיניו, והוא מרגיש מתחת לסף-הכרתו שעוד מעט קט והנה ייאלץ להשפיל את מבטו - על כן באה הלשון לעזרה, בחימה, בשצף-קצף:
"יהודי או לא-יהודי, לא איכפת לי מי אתה ועל מה אתה חבוש בכלא! תפקידי לענוש אותך וזאת אעשה על הצד הטוב ביותר. בנת?"
אך אין קול ואין עונה. אביתר מקריב קמעה את פרצופו לפרצוף הסרג'נט כמעט עד כדי נגיעת אף באף.
שאגת-אימים:
"בנת? בנת או לא?"
ניצוץ קונדסי מתלקח בעיני אביתר, ממש אותו הניצוץ שהיה מתלקח עת השליך תפוח-זהב רקוב מהקומה השלישית על קרחתו של המורה, הדוקטור למתימטיקה. הוא מתמתח בכל כוחו, מבליט את חזהו בהגזמה מבדחת, מקיש עקב בעקב ובקול רם ולועג הוא מכריז:
"כן, אדוני!"
בדפיקה נסגרה הדלת, אביתר נשאר לבדו וחיוך רחב מתפשט על פניו, אותו החיוך המיוחד לו, מאוזן לאוזן, כשקמטים מעמיקים בלחיים, צחוק ציני המטעה את המסתכל העלול לחשוב את הצוחק לשוטה מופלג.
ושוב הוא צונח על הדרגש. עד מהרה סר החיוך. והמרירות והדכאון שוב נוקבים, נוקבים...
השעות זוחלות בעצלתיים. המחשבות מתנהלות בכבדות. הראש כבד כעופרת. והדממה מעיקה...
שוב מפריע קול את השקט. והפעם - בכי הוא, בכי הנשמע מחדר-הצינוק הסמוך. אדם מבוגר בוכה בכי חרישי כילד עלוב. אנגלי הוא הבוכה. נדון לארבעים ימי-צינוק בעוון נסיון של בריחה מבית-הסוהר. לאשתו הבלגית הנמצאת בעיר אין נותנים לראותו. זה לו היום השלישי שאינו טועם מאומה: שביתת-רעב! וכעת הוא בוכה, והבכי הולך וגובר, גובר והולך, ולאט לאט הופך לאותה השתוללות מטורפת - חזון נפרץ בין כתלים עבים אלה - לדפיקות בדלת ושאגות קורעות-לב. התקפת עצבים רצינית היא. הסרג'נט, הממהר למקום, אינו מצליח להרגיעו. הוא מביא את הסרג'נט-מיג'ור וגם זה מעלה חרס בידו. הבכי מפריע להם. הם רוצים בשיגרה, בשקט. ולבסוף מופיע הקולונל בכבודו ובעצמו. הסדיסט הלז, זקן אשמאי נמוך-קומה, שם את ידו על כתף האסיר, ובקולו המשוח בשמן, מתוך חיוך שאינו סר משפתיו - מטיף הוא לו דברי כיבושין כלילד קטן, מבטיח לו "לעיין שוב בדבר" והשקט חוזר על כנו.
ושוב מתמשך הזמן בזחילת-צב. קוי-אור אחרונים בוקעים פנימה: בחוץ עומדים אנשים ומסתכלים בשקיעה, וכאן - מה ההבדל בין יום ובין לילה?
כסרט-ראינוע עוברות תמונות נגד עיני רוחו של אביתר. הזכרונות עטים אליו מכל עבר, תחילה - תמונות, תמונות בודדות, ואחר - פרשת מאורעות וחוויות כסדרם... אין כלא, אין צינוק, הזכרון על כנפי ההזיה נושא אותו הרחק הרחק, למולדת שטופת התכול והזיו...
מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח