בן עמי נולד בתל אביב ביום 14.11.47.
את שנות ילדותו עבר בתל אביב ובגיל שש עבר עם משפחתו לקיבוץ ניר דוד שם גר והתחנך עד למועד גיוסו.
הוא היה טיפוס של מנהיג מלידה. מספר עליו ועל חייו חברו עמרם:
"הצטרפת אלינו כילד, ומיד אתה המנהיג הבלתי מעורער, "תופס פיקוד" והופך למלך הכיתה, ללא עוררין... ובהפסקות של עשר היינו רצים אל חדרך, מוקסמים מ"היכולת של משפחת פדרבוש" - בצריף השבדי, ואתה תוך כדי גניבת ממתק לכל ה"בנדה" - משתף אותנו במשחקים, ולבסוף כולנו מאכילים את כלבתך - העיקר שלא תינבח...
איפיוני האמן מתגלים בך כבר אז. נזכר אני באותה חגיגת פורים, בהיותנו בחברת הילדים, ואני נאבק מרות עם התחפושת אשר מן הסתם לא מסתדרת עלי... מבלי שאף ביקשתי ממך, הופעת ואמרת לי: עד הצהריים תהיה מסודר! לעת ערב הלכנו שנינו על המדרכה, מחופשים לרובוטים, ואתה אף דאגת לכך שנופיע במשותף, ובתחפושת זהה. את הרובוט היותר מוצלח, מלאכת מחשבת אמיתית - נתת לי... ציוריך ועבודותיך, באותה העת, הן ברמה של אמן בוגר, ואתה מוצא תמיד זמן להראות ולהסביר "איך לעשות" לאלה בינינו המתקשים במלאכה...
הרשמת את כולנו בהישגיך כספורטאי. גם כאן אתה הטוב מכולם. רץ, קופץ, שוחה וכדורגלן מעולה.
כ"מוסדניק" באה הנסיקה הגדולה. תלמיד מבריק, המצטיין במיוחד בשטח הריאלי, אך גם בשאר המקצועות מגלה כשרון. עמי אתה הופך לגאוות היחידה התל-עמלית. אנחנו צוציקים ואתה כבר נער ממש. חתיך עם בלורית משגעת, הסוחף אחריו את כולם וכולן... וכי אפשר שלא להתאהב באחד שכמותך?
ידך בכל - בפעילות החברתי הנך בראש הצוות המוביל. כתרבותניק - אי אפשר בלעדיו - זמר, נגן, רקדן, ובעיקר בדרן!"
עמי התגייס לצה"ל בשנת 1967 ונשלח לקורס טייס. ממשיך ומספר עליו עמרם חברו:
"אתה מתגייס לחיל האוויר. אהבת נעוריך, ממומחה לבניית טיסנים, אתה הולך על גדול. פגישותינו עימך נעשות נדירות כמעט. זהו קורס מפרך מאין כמוהו, החופשות מעטות, אך ממך אף מלה על הקושי או על החשש. אנו מייחלים בקול רם להצלחתך. ב-1967 אני פוגש אותך, כפרח טיס במצעד צה"ל, לפני המלחמה. אין לי צל של ספק - מולי ניצב טייס שבדרך... נפרדנו בטפיחת כתף הדדית. אני זוכר, כאילו היה זה אתמול - עת הופעת עטור בשלל העיטורים...
וכנפי הטייס!
היתה זו חגיגה לכולנו. עוד לפני ש"צדנו" אותך כטייס, כבר היית ב"ציבילי"... "אין מה לראות" אמרת, בצניעות כל כך אופינית...
מלחמת ששת הימים הותירה אותנו כואבים ודומעים. חברנו לקבוצה, אריה נפל. אתה היית חברו הקרוב. תמיד, בכל הזדמנות, הזכרת זאת. היתה זו מכה קשה מנשוא לך ולנו.
אתה עושה חייל בחיל האויר. ממך בלתי אפשרי "לשאוב" משהו. מידע מיזערי עליך אנו דולים מהוריך, מלכה ובולק.
איזו גאוה הענקת להם. אתה נושא את רבקה לאישה ומקים משפחה מקסימה.
חוש ההומור הוא כטבע שני לך, ומעולם לא שמענו מפיך כי ישנו גם מכאוב.
במפגשי הכיתה הפכת מיד לגולת הכותרת אך אתה דאגת תמיד להעביר אותה לאחר...
והנה כך לפתע - אתה נוחת, ללא שום קריאת מצוקה, ללא בקשת "סיוע אווירי" נוסף, ובשקט רועם אתה נבלע אל מעבר למסלול, מסלול חיינו, נדם לפתע, באכזריות, הד ליבך, ואתה כה צעיר.
עמי שלנו, הרגשן, הטהור, הגיבור - האהוב על כולנו...
זו המסכת אשר תקצר היריעה מלהכיל, אך אני חייב זאת לך ולנו.
רבקה, חגי ויערה האהובים, מלכה ובולק חנה ויהודית היקרים - דעו לכם, כי עמי עימנו. היו חזקים, היו גאים בבן שכזה. אנו, כולם כאן - בני משפחה וחבריך אומרים לך שלום עמי, אתה תמיד עימנו."
בינואר 88' נפטר עמי לאחר מחלה ממושכת. בהלוויתו ספד לו מפקדו, רן גורן:
"מותך בא לנו פתע. אמנם, אנו, המקורבים אליך ידענו על הענן המאיים להעיב חייך; ליוינו את התמודדותך חסרת הפשרות עם האיום; צפינו בחזות השלווה, המופנמת, המסתירה מאבק איתנים נפשי וגופני, הנמשך על פני שנים; חזינו בעליות ובמורדות.
ובכל זאת, מותך בא לנו פתע. שהרי רק תמול-שלשום ראינו אותך צועד בחוצות השיכון בטריינינג האפור את צעדת הבוקר, או מסב על המרפסת בשלווה עם רבקה והילדים. הן רק תמול-שלשום נדברנו להיפגש על מנת לדון בקידום ובתפקיד כערכך, ואתה אמרת: "השבוע אינני יכול, אולי בשבוע הבא"; ועכשיו זה "שבוע הבא", אך אתה כך פתאום, כבר איננו.
רואים אנו אותך כטייס צעיר בטייסת, אדיש כביכול על הקרקע, אך אש להבה באויר. טייס מעולה ולוחם ללא חת, המבצע גם את הקשות במשימות בשלמות, באומץ ובקור רוח.
רואים אנו אותך כמפקד המחנך דור של טייסים צעירים, וכאיש מטה המוביל את חיל האויר לאופקים חדשים בהדרכה, במקוריות, ביסודיות ובדבקות. ופתאום, אתה איננו, ונשארים רק המראות והזכרונות, ונשארים גם רבקה והילדים, ההורים והאחיות, ואנחנו איתם מיותמים, מנסים להתחזק ביחד, כמשפחה אחת, משפחת חיל האויר.
בן עמי, ידידך, חבריך לנשק בחיל האויר מצדיעים לך הצדעת פרידה.
היה שלום חבר יקר".