רס"ל אמנון רון רינגוולד ז"ל

בית יד-לבנים 18/6/2009

אולם בית יד-לבנים היום הוא כמו ספינה המפליגה במנהרת זמן. מנהרת הזמן היא מרחב הזיכרון המופלא שלנו, שאנחנו יכולים להפליג בו קדימה ואחורה. אני בחרתי להפליג אחורה לימי הילדות שלנו, שהיא מקבילה לשנותיה הראשונות של המדינה, להתבונן אל אמנון, הילד שהכרתי, שיחד עברנו את כברת הדרך ההיא, גם כבן כיתה וגם כחבר ושכן, שהיו לנו ביחד הרבה חוויות משותפות, בשכונה, בתנועה ובערבי כיתה. התמונות שאני רואה כולן טריות וריחניות ישר משדה הזיכרון כאילו חווינו אותן רק אתמול.
כדי להעביר אליכם את תחושת האינטימיות, בחרתי להציג אותן בדרך של קריאה מתוך "יומן אישי" היומן שיכול היה להיכתב אז, אבל כתיבתו נדחתה מסיבה כל שהיא והוא נכתב היום, חמישים וכמה שנים מאוחר יותר. הנה זה בא... שריקת הצדעה וספינת הזמן יוצאת לדרך היעד: כפר-אתא של שנת 1954 …

1. המורה שמעון אמר לנו שכדאי לכל אחד לכתוב יומן אישי זה בטח טוב לעולים חדשים לשפר לנו את השפה העברית. אז הנה אני כותב: קוראים לי אברהם ואני גר בשיכון הבולגרים ברחוב ויצמן 9א'. ברחוב ויצמן 7 גרה משפחת רינגוולד שהבן שלהם אמנון לומד איתי בכיתה ו'. ההורים שלו קוראים לו אמנונצ'יק.

2. אני מקנא באמנון הזה, כי ההורים שלו קנו לו אופניים עם גלגלים עבים. הוא קורא להם "גלגלי בלון". לאף ילד אין אופניים כאלה. בגלל שהוא רזה וקטן, הוא לא מגיע לשבת על הכסא ונוסע עליהם בעמידה ומתנדנד על הפדלים פעם ימינה ופעם שמאלה. בירידות הוא יושב על הברזל של הרמה. הבלורית הבלונדינית שלו עפה אחורנית. אני בשביל שתהיה לי בכלל בלורית, צריך להסתרק שעות אחורה עם מים ללחוץ עם היד ולדחוף את השיער. אני נמצא הרבה אצל אמנון. אבא שלו קורא לזה בן-בית. אבא של אמנון הוא אינסטלטור ויש לו פועל ערבי שמלמד את אמנון קללות בערבית. אלו קללות ארוכות בחרוזים. אפילו שנולדתי במצרים אני לא מכיר קללות כאלה. לאבא של אמנון קוראים דוד, אבל אף אחד לא קורא לו ככה. קוראים לו פלי. סבתא של אמנון קטנה וחברמנית. היא מדברת איתי חצי גרמנית וחצי עברית.

3. כל פעם יש לאמנון משהו חדש. הוא קיבל חגורה צבאית רחבה "אמיתית" שאפשר לכוון אותה לכל גוף, אפילו לגוף הרזה של אמנון. גם אני חולם שתהיה לי חגורה כזאת. ביקשתי ממנו למדוד אותה, אבל הוא לא הסכים, כי זה לוקח המון זמן לכוון אותה לגודל שלי ובחזרה. זאת בעצם סתם חגורה גרועה כי היא רחבה מידי ולא נכנסת ללולאות של המכנסיים. כל הזמן המכנסיים בורחים לו למטה. כל הזמן הוא עסוק בלפתוח את האבזם ולסגור את האבזם. שם את החגורה על הכתף, מכניס את החולצה למכנסיים ושוב סוגר אותה. זאת חגורה של גיבורים, כזאת שגם הייתה לטרומפלדור.

4. אנחנו נוסעים הרבה על שבילי עפר ובין הקוצים וזה עושה לנו פנצ'רים באופניים. וזאת בעיה גדולה, כי מתקן האופניים של השכונה הוא פשוט גנב. על כל תיקון לוקח "פי עשר" כסף. אתמול הלכתי ברגל בשיא החום עד המרכז הישן שיתקנו לי פנצ'ר. אמנון אמר לי שאני סתם אידיוט ופחדן ושהוא דווקא, כן דווקא, מתקן אצלו, כי אותו האיש לא מסדר ולא יסדר אותו לעולם. בדיוק היה לו פנצ'ר, אז הלכתי איתו לראות. אני תמיד שואל כמה זה עולה לפני שאני מתקן. אמנון לא שאל, רק אמר לו "יש לי פנצ'ר". גנבים אוהבים קליינטים כאלה.
בסוף האיש כן תקע לו מחיר כמו לכולם. כשיצאנו ממנו אמרתי לו: "הוא כן דפק אותך במחיר. אבל אמנון צחק: "גם הוא חושב, כמוך, שהוא תקע אותי, אבל שניכם טועים", ואז… הוא הוציא מהחולצה פנימית חדשה לגמרי ועוד פנימית של כדור-רגל. מכיס אחד מדבקות תיקון ודבק ומן הכיס השני חופן של ונטילים.

5. אתמול הלכתי לאכול ארוחת ערב אצל משפחת רינגוולד. אין אצלם לפתוח את המקרר ולחטוף משהו. אף אחד לא ניגש לבד למקרר. כולם יושבים סביב לשולחן הקטן שלהם במטבח ומחכים בשקט שרותי תגיש להם. כולם אוכלים יפה בפה סגור, גם אמנון אכל ככה, חתך ואכל עגבנייה עם סכין ומזלג… סכין ביד ימין ומזלג בשמאל, כמו שסבתא ארנקה לימדה אותו שאוכלים באירופה. חשבתי שזה טוב לאמנון, כי אם הוא ייסע פעם לחוץ לארץ, ידע בדיוק איך נכון לאכול… מה אוכלים היום? פירה של תרד ועליו שפוכה ביצה עין. בסוף יהיה גם לפתן. לכל הלפתנים שלהם קוראים "נאך שפייזה".

6. אני חושב שאין אצלנו בן שלא אוהב מישהי, כמובן בסוד. אני בכל שנה אוהב מישהי אחרת. ככה זה אצלי מכיתה ג'. אף אחד לא צריך לדעת מזה, בטח שלא הבת עצמה. עם אמנון הכל הפוך, כל אחד יודע שהוא אוהב את זהבה (שם בדוי) והוא בכלל לא מנסה להסתיר את זה, להיפך, הוא מרכיב אותה מקדימה על הרמה של האופניים עם גלגלי הבלון. עושה איתה סיבובים בחצר של בית הספר.

7. אנחנו עכשיו בכיתה ח'. בהפסקות הבנות קופצות בחבל ארוך. אמנון ואני עושים תחרות בהליכה על הידיים. מי הולך יותר רחוק או מי עומד יותר זמן. זהבה (שם בדוי) בודקת לנו עם השעון שאמנון קיבל לבר-מצווה. בטח שאם היא בודקת הוא משאיר אותי הרבה מאחורה. השיא של אמנון זה דקה ורבע. איפה שיש קצת חול או טיפה דשא, אנחנו עושים סלטות וקפיצות ידיים. אני תמיד עושה חשבון והוא אין לו פחד בלב. אתמול הוא עשה סלטות מן המעקה הגבוה במרפסת החדשה שבונה משפחת כהן. רצתי מהר לקרוא לאבא שלו שיראה איך הבן שלו עושה היפוכים באויר עם מלא בלוקים וברזלים מסביב. אבא שלו באמת רץ החוצה, אבל במקום לעצור אותו, הוציא מצלמה וצילם אותו. הוא אמר לו "רגע לא תפסתי, תקפוץ עוד הפעם".

8. עד כיתה ט' לקחנו את החיים שלנו בקלות, בקלילות. הגיל שלנו היה קצת יותר מהגיל של המדינה שלנו. בכיתה ט' אני הלכתי ללמוד ב"דביר" ואמנון הלך להתחנך בקיבוץ "מעין צבי". לפי מה שהוא סיפר, בקיבוץ הם גם לומדים וגם עובדים בחקלאות והעיקר שאוכלים טוב. בטח לא כמו אצלנו שהאוכל נמדד ב"צנע" ובתלושי מזון. בקיבוץ יש להם שפע, אפילו ארוחת ארבע נותנים להם. כשאתה עובד בבננות או באגסים, את יכול לאכול כמה שאתה רוצה. מביקור לביקור אני רואה איך אמנון צומח ונעשה גבוה ומתרחב. הבלורית הבלונדינית שלו נעשית כהה והופכת לתלתלים חומים. בכיתה י' הוא כבר עבר אותי בגובה. אני עדיין בטוח שב"הורדת ידיים" אצליח להוריד אותו או לפחות לצאת איתו בתיקו. אבל בו בזמן אני די חכם לא לנסות לבדוק את זה.

9. את הקפיצה הגדולה הראשונה הוא עשה עם ההתנדבות לשרת בצוללות. נעלמה לה הקלילות. פתאום הוא שיא הרצינות והמקצוענות. מופיע בכפר עם מדי א' מדהימים של חיל הים. גבוה זקוף ורחב, עם כנפי צוללן, כולו הוד והדר ומלא "סודי ביותר". צוללים פה וצוללים שם. מצלמים מן הצוללת את חוף אלכסנדריה. שולחים אותו לאנגליה לתרגיל חילוץ מתוך צוללת שתקועה בעומק של עשרות מטרים. את החוויה הזאת הוא תאר לי בפרוטרוט, הקונץ הוא כל הזמן להוציא אוויר שהריאות לא יקרעו. ככה עד שמגיעים למעלה.

10. הקפיצה ההבאה שלו, זו הפגישה שלו עם דליה. ושוב התחברו דרכינו. דליה למדה עם בת זוגי לעתיד באותו בית ספר. שנינו נישאנו פחות או יותר באותו זמן. לשנינו נולד הבן הבכור באותו זמן.

זהו.
כאן אני בוחר לעצור את הספינה ולעגון. אני מקווה שהנכדים של אמנון למדו איך היה הסבא שלהם כשהיה בגילם.

אברהם בראב
דברים שנשא אברהם בראב (בן טאטא), שכנו וחברו של אמנון ז"ל, בערב לזכרו שארגנה אלמנתו, הגברת דליה עדות, ביד לבנים בחיפה, ב - 18.5.2009.
הודפס מחדש ע"י ציפי נון, 6.7.2009