למען האמת לא חפצתי כלל כי יצא לאור, בסתר עדיין קיויתי כי זכות היוצר תשמר לחיים. והנה נאמרים הדברים. נכתבים מפי ולמען יזכרו לעד.
אומרים כי הכתובים מאריכים ימים ואנו בנפשנו את תכנם נשלם. ויוותר רשומנו על שהפך נחלת העבר. להמשיך...
ותמיד לזכור שהחיים חזקים מכל...
ויד הגורל...
קטנו, לא נוכל עשות דבר...
ואני...
איני רוצה כלל לספר שהיית והבחורים שלנו נפלאים, תרומה נפלאה לפרקי גבורה של עם.
נוני שלי,
על מה אספר תחילה, וכיצד אתרגם לכתוב מסכת שלמה של חיים? וההעדר קשה הוא לבטוי. הכל נראה לי כחומק מאחור והלא אני היא הנמלטת מחשוב, מהתמודד עם...
נעלמו...
כיצד אתפוס זאת?
אמרו כי הצוללת טבעה אסון!
רבים האסונות בעולם וכי האסונות דומים?
הם אהבו אותה גוף מאורך שחור, טיפחוה פאר גאותם, ועתה?
אגשה שהפכה לסיוט, צליל בלהות באזני.
על מה אספר וספרונו כה רגיל ומיוחד כאחד.
על חיים שנרקמו וזרמו מתוך ולקראת.
כמה פשוטה אהבתי.
נכון הוא כי הכל ממשיך, זורם, כל הנושם חי ופרושו שגרה, אולם אין זה נכון כלל.
הכאב מכתיב את קיצבו הפנימי והוא זועק. אינני רוצה בחדש, טוב היה לי בשלי.
למענו היינו הכל.
למעני דברים שהיו.
מה אספר לעודד לכשיגדל?
הוא אינו מבין שאבא שלו אינני כאן, לגביו הכל ערטילאי, אמנון צוללת ים.
למענו נותרה תמונה גדולה בלבד. בה אבא מחייך תמיד. חופן ספורים שאינם כתובים בספרי ילדים, על אבא שרוצה היה לשאתו על כתפיים רחבות וחסונות ולראות בו פאר גאותו.
נראה נחמה בכך. עודד יגדל ויגלה כי דומה הוא מאוד לאביו.
הטבע נוטל ומעניק כאחד מוחק ומצייר.