טר"ש משה לוין ז"ל

קורות חיים

נולד ב-22 בפברואר 1947. בשנת 1959 עלה מגלות פולין עם הוריו ועם אחיו ואחיותיו. שלוש שנים למד במוסד "ניצנים" ואחרי הלימודים עבד יחד עם אביו במקצוע הנגרות. נפל על משמרתו - 25 במאי - 1967 בעלות רכבו, רכב של צה"ל, על מוקש בסביבות באר שבע.

המלחמה שפרצה ב-5 ביוני 1967 בין ישראל למדינות ערב זכתה לשם "מלחמת ששת הימים", אולם נתחוללה למעשה במשך חודש ימים. המערכה ההיסטורית הגדולה החלה ביום העצמאות, ה' באייר תשכ"ז ונמשכה עד "שבת הגדול", ב' בסיון תשכ"ז. בשעה שישראל ציינה בלב כבד ובחששות חמורים את יום העצמאות התשעה עשר לקיומה, כבר החלו כוחות מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ ולנוע במדבר סיני לעבר ישראל. לא היה זה מסע ארוך למדי, כיוון שכעבור שלושה ימים בלבד כבר נערכו כוחות אלה בגבול מדינת ישראל. בכך הגשים נאצר את הראשונה בשתי תוכניותיו הגדולות ואז יכול היה לגשת להגשמת תוכניתו הגדולה השניה - סגירת מיצרי טיראן בפני השייט הישראלי.

ב-22 במאי קיבל נאצר את ההחלטה הגורלית על סגירת המיצרים. זו לא היתה התדרדרות, כפי שציין משה דיין, אלא מהלך מדיני-צבאי מחושב. למחרת היום ביום שלישי, י"ז באייר, ה-23 במאי, הודיעה מצרים רשמית על סגירת המיצרים בפני שיט ישראלי ובינלאומי כאחד לשם "מניעת העברת חומרים אסטרטגיים" לנמלה הדרומי של ישראל, אילת.

גילוי הדעת של נאצר פיזר את כל הספיקות בדבר המניעים או האחריות למלחמה.

"העם הערבי", אמר רוצה להילחם. חיכינו לשעת כושר, כאשר נהיה מוכנים לגמרי למלחמה. באחרונה חשנו, כי כוחנו מספיק ואם נאסור מלחמה על ישראל, ננצח בעזרת האל. שארם-א-שייך, משמעותה עימות עם ישראל. בשעה שנקטנו צעד זה, מצווים אנו להיות מוכנים לנהל מלחמה טוטאלית נגד ישראל.

אבא אבן ציין בצדק שבכך ניתן פירסום - זו הפעם הראשונה מאז כינונו של אירגון האומות המאוחדות - לכוונה למחות אומה ריבונית מעל פני האדמה.

נוכח האחדות הערבית המתגבשת גילה המערב חולשה מדינית והשמיע קול נכאים בלבד. נוצר הרושם שעמדתה המדינית של ישראל אף היא חלושה, אולם בסוף מאי הודיע לוי אשכול ראש ממשלת ישראל, בכנות שכוחות צה"ל "ערוכים ונכונים לסכל מזימות האויב בכל הגזרות ובכל הגבולות." באותו נאום הציע ראש הממשלה לשליט מצרים לזכור, שאין זו הפעם הראשונה שהוא נישא על כנפי דמיונו ורואה את עצמו מנצח בטרם יצא לקרב. הוא פנה לצה"ל והכריז שבזכות איתנות כוחו לגבור על האויב בכל מצב מסוגלת ממשלת ישראל לקבל בבטחון ברוח איתנה את ההכרעות הכבדות העומדות לפניה, כפי שמתחייב הדבר מאחריותינו העליונה לגורל המדינה ולגורל העם היהודי.

בגבולות ישראל ריכזו מדינות ערב כוחות צבאיים עצומים: קרוב למאה אלף חיילים מצריים רוכזו בסיני, בשבע-שמונה דביזיות, מהן שתיים משורינות. לא פחות מתשע מאות טאנקים עמדו פרושים לאורך הגבול, מוכנים לזינוק בכל רגע כשטוריה הקדמיים נמצאים במרחק של שעות מעטות מתל-אביב. מאתיים טאנקים רוכזו מול אילת כדי לנתק את הנגב הדרומי. ארבעים-חמישים אלף חיילים סוריים רוכזו בגבול הצפוני, הזרוע כולו תותחים ומרגמות, מוכנים להסתער על הגליל העליון כשהם ניצבים בעמדות החולשות על פני רמת הגולן, חסויים בבטון ובברזל. לאורך הגבול המזרחי עמדו ששים אלף חיילי ירדן, תחת פיקוד מצרי, נשענים הן על כוחות עיראקיים והן על גדודי קומאנדו מצריים. יחידות צבא של עיראק, של כוויית ושל אלג'יריה אף הן נערכו לקרב. כאלף מטוסי סילון חדישים של מצרים, ירדן, סוריה ועיראק נמצאו במצב הכן, מצפים לאות, מתעתדים לפגוע בישראל תוך דקות מעטות.

אוכלוסיית ישראל עקבה במתיחות אחר השתלשלות המאורעות ו... המתינה.

צה"ל עשה את כל הדרוש כדי להיות מוכן לקראת כל מקרה ועם זה פעמה התקוה כי העולם ירסן את הערבים או שהם ירסנו את עצמם ברגע האחרון. זו היתה תקופת ההמתנה מלווה מריטת עצבים איומה, אחת הקשות שידעה המדינה הצעירה בתולדותיה הקצרות.

בין הצעדים שנקט צה"ל היה משלוח סיירים וכוחות לגבולה הדרומי של ישראל. ביניהם היה גם צעיר בן עשרים במדים שעלה ארצה ערב הבר-מצוה שלו עם משפחתו ברוכת הילדים ועשה מאמץ עליון תוך שמונה עשרה שנות חייו הצעירים להתערות בחיי המדינה, לספוג את אוירתה, את תרבותה, את ערכיה, כדי שיוכל להרים לכל אלה את תרומתו האישית. הוא קבע את מושבו בדרום, בקיבוץ ניצנים ובדרום מצא את מותו בשל מוקש של רוצחים ערביים.