טוראי עוזי זילבר ז"ל

קורות חיים

נולד בת"א ב- 19 באפריל שנת 1940, למד בביה"ס דוגמא וסיים בביה"ס אורט ת"א. בשנת 1960 עבר עם הוריו לשכונת תל-ברוך. בשנת 1968 נשא לאשה את יהודית שילדה לו את ענת, ברוך וצחי ובשנת 1973 עברה המשפחה להתגורר ברמת-השרון.

ב- 28 באוקטובר 1982 בשלהי מלחמת שלום הגליל היה בדרכו מדמור במשאית עמוסת ציוד. המשאית הותקפה ע"י מארב מחבלים בצוק אל ערב.

בחור נפלא אמרו עליו חבריו ליחידה. אדם טוב, אהב לעזור, תמיד התנדב למשימות...

באוקטובר 1982 צלצל הטלפון בבית משפחת זילבר ברמת השרון. המטלפן היה אבי המשפחה, עוזי, ששהה בשירות מילואים בצפון. הימים היו ימי מלחמת "שלום הגליל". "בשבוע הבא לא אשוב הביתה הודיע עוזי למשפחתו"; אשתו, יהודית ושלושת ילדיו ענת ברוך וצחי, בני שתים עשרה, תשע ושש. עם זאת הבטיח שיתכנן את חופשתו הארוכה כך שיוכל לשוב ולחגוג בצוותא עם בני המשפחה את יום הולדתה של רעייתו.

עוזי שהיה קפדן באופיו התייחס ברצינות עמוקה לכל הבטחה, גדולה וקטנה כאחד, אולם לא זכה למלא את הבטחתו שהיתה האחרונה בחייו. הוא לא שב עוד הביתה ובמקומו התדפקו שליחי צה"ל על דלת המשפחה ברמת השרון ובפיהם הידיעה המרה. בהיותו חייל מילואים אחראי ביותר, הוטלה עליו משימה קשה - העברת כלי רכב עמוס תחמושת וציוד מחמדון לדמור. בדרכו, ליד העיירה עליי, מאחת הסימטאות במבואות העיירה נפתחה לעברו מן המארב אש צלפים ואחד מכדוריה פילח את ליבו והמיתו במקום.

עוזי היה יליד תל-אביב, בתחילה למד בבית ספר "דוגמא", ולאחר מכן עבר לבית ספר "אורט" מכיוון שחונן בכשרונות טכניים. תוך כדי לימודיו עבר עם הוריו לשכונת תל-ברוך. בשנת 1968 נשא אשה וכעבור שנים מעטות עבר עם משפחתו לרמת השרון. הוא עבד בשנותיו האחרונות בפרוייקט הקמת תחנת הכח, הסמוכה לחדרה.

עוזי היה איש משפחה ועבודה וכל מי שהכירו חבבו מיד. נצטט מדברי מפקד יחידתו, סגן אלוף מרדכי לרר:

"דמותו וקולו העמוק של עוזי מהדהדים עד היום באוזנינו אם כי הכרנו את עוזי רק חודש ימים. ניתן להבחין שחוש ההומור שלו ועברו המקצועי העשיר תרמו רבות לעיצוב אישיות נעימה, שהיתה במוקד בין אנשי המילואים הסדיר בחיחש"מ ומיקדה סביב סיפוריו הרבים חלק נכבד מאנשינו.

לך האשה ולכם הילדים, חיזקו ואימצו, והתמידו להשיג את אשר ביקש. איזרו כח ואומץ להתגבר על המקרה, למרות הסבל והכאב אשר עוברים עליכם בתקופה זו".

לא רק מפקד היחידה, אלא כל חבריו לנשק, אין בפיהם אלא תשבחות לאופי הנהדר של עוזי. בחור נפלא אומרים עליו, אדם טוב, אהב לעזור, תמיד היה ראשון להתנדבות למשימות, חייכן, ביישן וצנוע בכל תקופת שירותו במילואים.

דברים דומים שמענו על אישיותו ואופיו של עוזי מפי חוגים אזרחיים, שגם הם גומרים עליו את ההלל. יפה האוזר אמרה:

הזמן העובר אינו מקהה את הכאב, אף אינו מטשטש אותו. נדמה, ככל שחולפים הימים, כולנו כואבים יותר את לכתו והשאלה הנוקבת... למה... איננה מרפה. שנה ועוד שנה וכולנו נפגשים ליד הקבר, וכשאני רואה את הילדים הרכים רוכנים על הקבר, מלטפים אותו ונושכים שפתם מרוב כאב ואת האשה, יהודית, המחזיקה בכיה, ורוצה לחשוב שהכל רק חלום רע, חלום בעותים, יגיע רגע וכולנו נתעורר והמציאות תהיה אחרת.

כמו אילן עבות נגדע עוזי, כרע ואין בכוחן של מלים לתאר את עוצמת הכאב".

ולבסוף משיריה של בתו ענת לאחר נפילתו:

"למה מאיתנו הלכת

ואת ליבנו שברת

אני כל כך מתגעגעת

אתה אפילו שלום לא אמרת

אותך לא אשוב לראות עוד

האדמה אותך אליה לקחה

בגדיך בארון עדין מונחים

כאילו מצפים הם לקראתך.

אבא, לו רק יכולתי לחבקך שוב

גיבור שלי מתי תשוב אלי...

מתי?