מכתב של מוטקה אל שרה
כידוע לך הגעתי לפני כשנה וחצי ארצה. בדרכי גמרתי בליבי לשכוח את כל עברי עד כה ועם בואי למקום להתחיל הכל מחדש. זאת אומרת להשתדל להשתרש מהר ככל האפשר בארץ, להכנס לחברה ארצישראלית ובעזרתה לשכוח את ההרגלים הגלותיים והזעזועים שעברו עלי עד כה.
מה מאושר הייתי שדודתי גרה בכפר אני יום אחד לא שהיתי בבית עולים, ישר עם כל חפצי נסעתי למרחביה. קבלת הפנים בבית דודי היתה צנועה אך לבבית מאוד. בערב הראשון יצאתי עם בן דודי להכיר את "החברה". הם קבלוני כאחד משלהם, אולי בגלל ששלטתי די טוב בשפה העברית והכרתי קצת את הטיפוס הארצישראלי מחוץ לארץ. את הערב הראשון בילינו בשירה ובריקודים סביב מדורה.
מכל דבר התלהבתי והתרשמתי רושם עצום. הכן חשבתי צדקתי, מהטוב להמצא בין אנשים שחיו והתחנכו כולם יריד מקטנותם, המכירים ואוהבים אך ורק את אופן חייהם שלפני הכל לא פגע במשהו בהם. והפתגם ידוע לנו מה שיותר רחוק מהעינים רחוק מהלב. אחרי שבוע מנוחה התחלתי לעבוד.
בינתיים התחילו המאורעות להיהפך למלחמה ממש - הצעירים התחילו להתגייס לשורות ההגנה.
ערב הכרזת העצמאות הרגשתי כי גם מחובתי להיות בין מגיני המולדת. בבוקר 14 במאי 1948 ביקשתי מדודתי שתארוז לי כמה מחפצי הצבאיים לילקוט גב ובערב אותו יום השתתפתי כבר בהתקפה על כפר ערבי בהרי אפרים.
שוב מלחמה, שוב חברים חדשים, שוב הרוגים ופצועים מסביבי ובעל כורחי זה התחיל להזכיר לי את עברי את הזמנים שהיו.
חברי מחוץ לארץ התחילו להגיע לאט, לאט ארצה, הקשר בינינו חודש. התחלנו להפגש ובשבת אחים להזכר על ימים עברו, על ילדותנו, כל אחד על עיירתו שלו, על הוריו וקרוביו, בריחתם מבית הוריו בזמן פלישת הנאצים. כל אחד וסיפורו על הגטו, על מחנה ריכוז ורשמיו תחת שלטון הרוסים. שהותו בצבא ודרכו שעבר בקרבות עם הגרמנים. למסוף המחנות בגרמניה, אוסטריה והדרך לארץ.
הפצוע
בסוף יולי 1948 באחד הקרבות בגליל התחתון נפצעתי.
הכניסוני לבית החולים. כשנזכר אני בזה גם עכשיו עובר רעד בקרבי.
השכיבה בבית החולים וההחלמה לאחר מכן גרמו לי יותר כאבים מפצעי. המחשבות שהיו לי נס שהחזקתי מעמד. איך שהרגשתי אז בחוסר נשמה קרובה לי - הייתי מוכן לשלם כל מחיר ואולי גם את מחיר חיי, שאוכל לנחם את אמי ולהגיד לה "אמא זה כלום זה יעבור". לראות בבוקורים אצלי את אחיותי ואחי מסתובבים סביבי וסובלים בגלל כאבי. אבל אלה היו רק חלומותי וכשהתעוררתי שוב חזרתי למציאות המרה.
אומנם אין לי מה להתאונן על דודי ודודתי הם דאגו לי כאילו הייתי בנם. אולי אפילו יותר מזה... אבל... כנראה חסרה לי אהבת אם, חיבוקים וליטופים.
חודשיים עברו - הבראתי, חזרתי לבסיסי הצבאי והמשכתי להלחם למען השלום. המשך הזמן הגעתי למסקנה שאי-אפשר לאדם לצעוד צעד אחד הצידה ולשכוח את עברו.
כפי שרואה את, גורם חדש שעד כה בקשתיו לשכחו התעורר אצלי ויחד עם זה חלק בלתי נפרד עם עברו בעבר. דבר לגמרי הפוך - מזה שהתכוונתי בבואי ארצה.
כן שרה, זאת הסיבה שמוכרח הייתי עם משהו להתחלק עם מחשבותי.
אקוה שתביני אותי נכון, אולי לא תביני את העברית שלי, את כתב ידי - תקראי פעמים, שלוש כמובן אם זה יעניין אותך, תוציאי את המסקנות שתוציאי ואז כתבי לי תשובה גם כן בגלוי לב.
תראי לי את הדרך שצריך אני ללכת בה ואז אולי לשנינו יחד יהיה יותר קל לסחוב על שכמנו את כובד החיים.
שלום רב,
מוטקה.
מרחביה 11.10.49