כשאדם קרוב ויקר הולך לעולמו - דלה הלשון ואינה מסוגלת להביע ולו במעט, את שברו הגדול של הלב, וכשאדם זה הינו אח, ותמיד אותו אח הטוב והיחיד - אילם הכאב שבעתיים וגדול מכל צער, אלפי מילים לא תמלאנה את החלל שהשאיר משה אחריו בלכתו. קשה לתאר את משה כמי שאיננו עוד, כמי שהלך ללא שוב, לנגד עיני עומד משה החי, העליז ואנני יכולה שלא לשמוע את צחוקו המצטלצל.
משה נולד ב-5 במאי 1954 בארץ, ברמת-השרון, ופה גם סיים את ביה"ס. במשך כשנה בקירוב עבד בתעשיה הצבאית עד לגיוסו לצה"ל. עוד לפני גיוסו לצה"ל הצטיין בעבודה מעשית, עד יומו האחרון היה מסור לעבודה בלב ובנפש, שהוו את הנושא המרכזי בחייו.
מסירות ונאמנות לתפקיד היה צד אחד של אופיו, הצד השני - התנדבות, נשיאה בנטל, דרש מעצמו כל מה שדרש מהאחרים. משה לא הספיק הרבה ליצור בחייו הקצרים, ולמרות היותו דבר כהלכה, ידע נמוסים ודרך ארץ בפני קשישים ממנו.
אהבנו את אוירת החמימות בבית עם בואו של משה לחופשה מהבסיס, קראנו לאוירה זו בשם "כוננות", לכל אחד מאיתנו, היה תפקיד מוגדר כדי להקל על משה, ולתת לו הרגשה ביתית ונוחה.
לא אהיה צנועה ואומר כי משה אהב להתפנק בבית, ידע שדואגים לו, ולו לדברים הקטנים ביותר. יחסו של משה למשפחה, היה אוהד, היה בן מסור, הזכרונות צפים ועולים לנגד עיני כה ברורים, קרובים, אך לא יתכן, ולא אוכל להאמין כי נותרו רק הזיכרונות.
לא אשכח את פולחן סדור התרמיל שמשה היה מכין לקראת נסיעתו חזרה לבסיס, כל זאת הסדר מופתי, ובדיוק של שעון שוויצרי.
משה ניצב לפני בשתי דמיותיו, האת בחור עליז אשר חיוך תמידי על פניו, ומבט שובב בעיניו החומות, ודמותו השניה החקוקה בזכרוני - כחייל. זכורה לי השבת האחרונה שמשה היה בבית, רציני יותר וקצת עייף, נדהמתי מהשינוי הגדול שחל בו אך ייחסתי זאת לעבודה המאומצת שלו, ניסיתי לדובבו, אך משה ביקש ממני שאשמור את כל מה שיש לי לומר לחופשה הבאה שלו.
בשורת האיוב קטעה את החופשה הבאה, ומשה הלך מאיתנו עם סודו.
אהבתו לטבע היתה אחת מן הדברים שלא אהב לדבר עליהם, למשה היתה נפש רגישה, אך לא רצה שידעו זאת, בזמן שרותו הצבאי התגבר הרגש הזה. באחד המכתבים הראשונים הביתה הוא כותב: "הנוף של הרמה משגע צריך לראות נוף כזה, חבל שהרבה אנשים לא יודעים איזו ארץ יפה יש לנו, כשאשתחרר ואקנה אוטו אקח את כולכם לשם".
בשום אופן לא רצה להיות עירוני, כששאלו אותו מהיכן הוא, היה עונה "אני מהמושבה - רמת-השרון". החזיק עצמו בעיני כל כילד הכפר.
משה נפל ב-14 באפריל ג' אייר תשל"ה ויום הולדתו אף הוא: ג' אייר תשי"ד - מה אזכר הוא הגורל.
אני יודעת שמשפטים אלה שהעליתי מים הזיכרונות אינן יכולות לבטא את אישיותו המגוונת של משה שכה השפיעה עלינו. לצערינו לא מזמן ארוך דרך שנסתיימה כה מהר.
משה, תמשיך לשהות בינינו - תמיד תהיה נוכח.
המשפחה.