רס"ל רפאל רפאלי פדידה ז"ל

(מתוך עבודתם של רז שרגא ועודד איכט, בה"ד11, השלמת שלישים וחיל ים, 14.3.2006)

ילדות
רפי נולד במרוקו, בספטמבר 1938. אביו נפטר בילדותו, עוד במרוקו. רפי היה מאוד שובב, במרוקו בקייטנה של יהודים , עלה על עץ ונפל, לקחו אותו לבית חולים תפרו לו את הסנטר ונישאר לו סימן עד יומו האחרון. ממש לפני העלייה לארץ, כאשר רפי היה בן עשר, נערכה לו בר-מצווה כדי שיוכל להגיד קדיש על אביו. אימו עלתה ארצה עם ארבעה ילדים. הם גרו בשכונת עוני. אימו הכירה אדם דתי, נישאה לו והביאה לעולם עוד ילד. אביו החורג לא רצה לגור עם הילדים, ורצה שאימו של רפי תעביר את הילדים מהבית.רפי ואחותו רגינה למדו באותו הזמן בעליית הנוער כפר הרואה. הוא היה תלמיד טוב ואף הקפיצו אותו כיתות. אביו החורג עזב את אימו כשהייתה בהריון, והיא עבדה בעבודות מזדמנות.תקופת ההתבגרות
אימו נהרגה בתאונת דרכים, כאשר נסעה לטקס סיום קורס צניחה של חבר של ביתה הבכורה. במשפחה נשארו חמשת הילדים לבד, והם התפזרו לקיבוצים שונים. רפי ושתי אחיותיו עברו לפנימייה ברופין, כאשר רפי היה בן 12 וחצי. בן 14, עבר רפי לת"א לעבד כשוליה במוסך. הוא היה בקשר מצוין עם מנהל בית הספר ברופין שהיה גם האפוטרופוס שלו. בגיל זה עבר למכמורת, וסיים לימודים במגמת מכונאות רכב. "ממש לפני הליכתו למכמורת כאשר אחותו הגדולה גיהצה את מדיו חשף את התלבטויותיו כלפיה. מספר ימים לפני זה, נהרג חבר טוב שלו בקרב מצדה... "
כישרונו של רפי למכונות בא לידי ביטוי לאורך כל חייו. מלימודי המכונאות בתיכון ועד לתחזוק ותיקון מנועים ומכונות בצוללת. גיוס לצבא
בפברואר 1957 גוייס, עבר מבדקי קצונה אך החליט "לראות עולם" והתגייס למשחתת "יפו".כאשר הגיעו הצוללות, עבר רפי קורס צוללן ויצא למשלחת לליברפול ל-10 חודשים על מנת ללמוד על הצוללות. לאחר שחזר לארץ שירת רפי ב-"תנין". רפי רצה לצאת לחובלים, אך לא אישרו לו. הוא חש מירמור רב כלפי המערכת. לאחר זמן מה, עבר להדריך בבה"ד חיל הים בקורס צוללן. רפי ועדה
בתקופה זו הכיר את אישתו עדה, שהייתה פקידה בבה"ד. הוא הרשים אותה עם האופנוע שלו והם התחילו לצאת. לאחר שיצאו חצי שנה החליטו להתחתן. בשלב זה השתחרר רפי מהצבא מכוון שלא נתנו לו לצאת לקורס חובלים. הוא מכר אופנועים והם קנו דירה בנווה שאנן. עדה חזרה לעבוד כמזכירה בבית הספר. רפי עבד בעבודות מזדמנות כגון הרצות למכוניות ותיקון מנועים. בדרך זו חסכו בני הזוג כסף.
הנסיעה לאנגליה
בשלב זה לא חשב רפאל לחזור לצבא, אך קיבל הצעה לעבור לאנגליה ולעזור בשיפוץ הצוללות החדשות שנקנו ושופצו בפורטסמות'. בני הזוג קיבלו הצעה זו ועברו לאנגליה במאי 65'.
בעשרת החודשים הבאים התגוררו בעיר בצפון אנגליה, שבו עבד ולמד רפי את מלאכת השיפוץ של המכונות המיועדות ל-"דקר". לאחר מכן חזרו שוב לפורטסמות'. עדה נאלצה לחזור לארץ בגלל מחלת אימה, ולאחר מות אימה שבה אל בעלה עם בנם הקטן עופר, שנולד בשנת 1964.
רפי היה אדם תוסס, אהב את החיים ונהנה מהם ככל שיכל. בעיקר אהב רפי לארח אנשים בביתם שבפורטסמות'. הוא אהב לרקוד בסגנונות שונים- בעיקר סטפס טוויסט ורוקנ'רול. במיוחד אהב את המוזיקה קצבית של טום ג'ונס וקליף ריצ'רדס. באחד הימים אף הלכו בני הזוג להופעה של החיפושיות.
באחד הימים החליטו בני הזוג לשכור קרוון ביחד עם חברים ולנסוע לסקוטלנד ל-10 ימים. עופר היה דאז בן שנתיים. היה קר בתקופה זו ולכן נערכו להקים אוהלים. בני הזוג ובנם טיילו בסקוטלנד 3 ימים. ביום השלישי הם נסעו בכביש צר, כאשר משני צידיו אגמים, ולפתע צצה מכונית מולם והתנגשה בהם חזיתית! רק בנס לא נפגע אף אחד מהנוסעים... הם גררו את האוטו והמליצו להם לחזור לאנגליה, אך רפי, עקשן כתמיד והחלטי, בחר לשכור רכב נוסף ולהמשיך לטייל.
במרץ 67' נכנסה עדה להריון. היא בחרה לחזור לארץ כדי לא ללדת את בתה בחו"ל. חני נולדה ב-20 לדצמבר 67' ומעולם לא ראתה את אביה.האסון
אח"י "דקר" הייתה צוללת מדגם T, אשר נבנתה בידי הצי הבריטי בשנת 1943 והושקה ב-28 בספטמבר של אותה שנה בשם "אוניית הוד מלכותו טוטם" (HMS Totem), ושירתה את חיל הים הבריטי במשך מלחמת העולם השנייה.
בשנות ה-50 עברה "אה"מ טוטם" שיפוצים נרחבים, בינהם הרחבת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הוספת מנועים חדשים, שינוי גוף הצוללת ועיצוב מחדש של הגשר שלה. בשנת 1965 נערכה עיסקה בין ישראל ובריטניה, בה נרכשו שתי צוללות מדגם T, אה"מ "טוטם" ואה"מ "טרפין", שתי הצוללות שופצו באנגליה ושמן שונה לאח"י דקר ואח"י "לוויתן". במשך כחודשיים עברה אח"י "דקר" בדיקות צלילה וים בסקוטלנד ועברה את כל הבדיקות בהצלחה.
רפי היה אחראי למכונות המיתקנים של הצוללות, מתקני הויסות האוויר והחמצן.
ב-9 בינואר 1968 הפליגה אח"י דקר מנמל פורטסמות' באנגליה, לנמל חיל הים בחיפה ועליה 69 אנשי צוות. ב-15 בינואר עצרה לתדלוק בגיברלטר, שם נראו אנשי הצוות חיים בפעם האחרונה. בכ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.68) הפליגה הצוללת לנמל חיפה דרך מיצרי גיברלטר. הקשר האחרון שהתקבל מן הצוללת, ב-25 בינואר, היה בקשה להקדים את ההגעה לחיפה. ה"דקר" לא קיבלה את האישור, ולמפקד ניתנה יד חופשית בזמן שנותר. בשלב זה נותק הקשר עם הצוללת ושוב לא נתחדש.

בין אבל לתקווה
מרגע שקיבלו את ההודעה על היעלמות הצוללת היו שרויות משפחות הצוללים בערפל. גורל הצוללת לא היה ידוע ורק לאחר חודש הוכרזו הצוללנים כ-"אבודים". רק בשלב זה ישבו המשפחות שבעה על יקיריהן.
אך עדיין, למרות האבל הייתה התקווה. התקווה לקבל עוד בדל של מידע לגבי גורל הצוללת, שהרי לא היה ידוע בוודאות שהיא טבעה.
לאורך השנים התקבלו ידיעות כוזבות שנמצאה הצוללת. דבר זה החייה את הטרגדיה בכל פעם מחדש 13 חודשים לאחר טביעתה, נמצא מצוף ששייך לדקר בחופי חאן יונס. לאחר בדיקות המצוף הגיעו למסקנה שהצוללת נמצאת בעומק של עד 300 מ'. שיערו שהצוללת טובעה ע"י המצרים, מכוון שהאמינו שהיא הפליגה למצרים בכדי לאסוף מידע מודיעיני.
החיים לאחר האובדן
לאחר טביעתה של הצוללת נאלצה עדה לגדל את ילדיה כמעט לבד, עם מעט עזרה מצד אביה ומצד חברים. ההתמודדות הייתה קשה מנשוא, כמעט בלתי אפשרית אך עדה נאלצה להחזיק מעמד לטובת ילדיה.
כחודש לאחר טביעת הצוללת הגיעה לביתה של עדה מזוודה אשר הכילה חפצים שארז רפי ושלח לפני חזרתו לארץ. המזוודה הכילה מספר חליפות שקנה רפי לעדה, וכן תחפושת של בוקר שקנה לעופר.
המזוודה הכילה גם את הגלויה האחרונה מרפי:
ברגע זה יורד שלג והכל מתחיל להיות לבן.
זה כנראה למזל בשבילנו.
עדה עופר וחנ'לה יקרים שלום,
זוהי למעשה הגלויה האחרונה אשר אני כותב לכם
עד אשר נתראה בשעה טובה.על תאריך ההגעה תקבלי הודעה בצירוף הזמנה לקבלת הפנים (...) ההרגשה אצלי נהדרת, סוף סוף הזמן עבר, ביצעתי את כל הקניות שביקשת מלבד הפיירקס אשר לא היה לי מקום עבורם. יוכי נסעה ביום ראשון 7.1.68 שלחתי איתה מעיל ועוד משהו, אני מקווה שקיבלת אותם כבר, ולסיום ד"ש חמה ונשיקות רבות לך לבן ולבת מהבעל והאב האוהב אתכם.
רפי

מציאת הדקר
בשנת 1999 לאחר הפעלת לחצים מצד המשפחות, נשכרה חברה אמריקאי בעלת ציוד מתקדם לחיפוש תת-מימי. הדקר נמצאה בין כרתים לקפריסין על תווי המסלול המקורי של הצוללת בעומק של 2900 מטר. הוחלט להרים את גשר הצוללת בפעולה מסובכת ומורכבת שערכה מספר שעות. התעורר הוויכוח האם יש טעם למשות את הצוללת עצמה. נסיבות טביעת הדקר מהוות שיקול נוסף בוויכוח זה: המשפחות האמינו שברגעים האחרונים של טביעת הצוללת השאירו החללים מכתבים, או מסרים אחרונים ומכאן בא הרצון למשות את הצוללת.
עפ"י תפיסתה של עדה, אין בכך טעם: "מעבר למיליארדי הדולרים שיעלה התהליך, יש סיכוי שהצוללת תתפורר במהלכו. מספיק לי לדעת מה עלה בגורלם, מה באמת קרה ולאו דווקא להביא את הצוללת עצמה שמהווה מצבה בים.."
כיום הסברה היא שהחלו לחדור מים לצוללת, ותוך מספר שניות פרצה דלקה ובעקבותיה פיצוץ עז. הסבר זה שולל את האפשרות למציאת מסרים כלשהם.