ראשיתו של "אלון בסופה" ברעיון שנולד בין גבעותיה המבוקעות של "הגזרה המזרחית" בלבנון. שבועות ספורים אחרי קרב, שהיה מן הקשים במלחמת לבנון, באו אלי חברים טובים, חיילי פלוגת "אלון", עיניהם כבויות ובידיהם פיסות נייר מוכתמות, מלאות בכתב זעיר ומרושל. היו שם קטעי-מידע ושברי ארועים העוסקים בימי הלחימה של הפלוגה מאז הוכרז על מבצע "שלום הגליל". "מזה", אמרו לי, "ייצא בסוף ספר, ואתה תכתוב אותו".
כתבתי.
הדפים הבאים הינם, בסך-הכל, אוסף עובדתי של ארועים, אבל ניתן למצוא בהם יותר. מה שמתרחש בתוככי היחידות ההומוגניות של בני ישיבות ה"הסדר", בעת שלום כבעת קרב, זועק לחשיפת טפח ואף טפחיים. "אלון בסופה" מתיימר לגלות, בנאמנות, טפח אחד. טפח נוסף ניתן למצוא, אולי, בין שורותיו.
ההיסטוריה האנושית ידעה אידיאלים שהתקבלו מצויין בכתב, אבל רק להלכה ולא למעשה. הרעיון החדש-ישן של תלמיד ישיבה האוחז, לעת-הצורך, גם בחרב-מגן, אינו כזה. הוא עמד במבחן, בתנאי אמת. עם-זאת, הוא יוצר מציאות מורכבת, שיש לה השלכות לגבי החברה הישראלית בכללותה, ולא רק לצה"ל. העימות הבלתי-נמנע בין ערכים שונים, בין חלום למציאות, בין אמונה למעשה, מלווה את האדם החושב, באשר הוא, לאורך כל חייו.
מה שמבדיל את בני-האדם זה מזה - הן דרכי ההתמודדות השונות שלהם עם בעיה דומה: אחדים מתעלמים, אחדים מדגישים צד זה או אחר - ויש שמנסים לשלב.
מ"אלון בסופה" ניתן ללמוד על טיבו של שילוב שכזה.
מאמץ רב הושקע במציאת הקשר בין פיסת נייר אחת לחברתה, בין ראיון אחד למשנהו ובהתאמת כולם, מעשה פסיפס, לרצף הארועים הנכון. עשרות פרטים לא רלוונטיים הושמטו במכוון. אחרים - לא הגיעוני כלל: לרבים מן החברים היה שחזור המאורעות קשה כקריעת ים-סוף, ולא בכדי. מה שהתקבל לבסוף אין בו כדי להוות תחקיר צבאי מקצועי, אך הוא משקף נאמנה את ההתרחשויות מנקודת ראותם של חיילי הפעולה.
תודות לחברים שנטלו על עצמם לעזור באיסוף החומר בשלבים שונים של מלאכת הכתיבה ולכל הגורמים שסייעו בעצה, בתאום ובארגון, בכסף ובשווה-כסף, כדי לאפשר את הוצאתו המתוקנת והמהודרת של הספר בדפוס.
יבואו כולם על הברכה.
ישראל וולמן
תשרי, תשמ"ה