באנו לספוד לך וללוותך בדרכך האחרונה השר, חבר-הכנסת רחבעם זאבי.
כל ימיך היו ימי מאבק ומותך כחייך. חיית בסער הישראלי ההומה ועלית בסערה השמיימה. לוחם בלתי מתפשר על עקרונות חיים והשקפת עולם. מתנקשים ארבו לך באפלולית המסדרון והפכו אותך, גדול הלוחמים בטרור, לקורבנו הגדול והמשמעותי ביותר עד היום.
בשם הכנסת, אני שולח את תנחומיי ותנחומי כל ישראל לך יעל, לילדים: פלמ"ח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה, לנכדים וכל משפחת זאבי.
מי שירה בך חיפש סמל ומצא. הוא חיפש את הנאמן ביותר והעקבי ביותר באוהביה של ארץ ישראל השלמה וההיסטורית, זו שחולקה לה בימי רחבעם המלך ולא אוחדה לה עד ימיך וימינו אלה. מי שרצח אותך אתמול אימלל את יעל ואת הילדים, את הנכדים ואת כל התומכים. רצח אותך ופגע בכולנו.
הדמוקרטיה שלנו יכולה לסבול בתוכה כל מחלוקת, אבל כולנו כאחד נתייצב כנגד אויבי העם. ידענו כבר התנקשויות ורצח, פירות באושים של שנאת אחים, ועכשיו באו כדורי אויב וירו בלב כולנו. מיעוט תמך בך, גנדי, והרוב התנגד לתורתך ונאבק בך ובה. אבל כאן, על ערש מותך כולנו יחד, כולנו דמוקרטיה. חבר-הכנסת רחבעם זאבי נבחר לכנסת וייצג את רוח שולחיו. מי שירה בך ירה בכולנו, במדינה, בערכיה, בדמוקרטיה ובשליחיה. ואנחנו, כולנו, לא נסלח.
הקשיבו היטב רוצחי רמאללה, האזינו טוב מתנקשי ג'נין. אל תשגו באשליות. כל המחלוקות שבינינו אינן חולשה אלא מחלוקות לשם שמים ולשם קיום מולדתו של העם היהודי בארצו. אלה מחלוקות שבין פטריוטים. שום דבר, אבל שום דבר, לא יוכל להזיז אותנו מכאן. באננו הנה על מנת להישאר פה. כבר היו לנו שמי עננה שהסתירו את אור היום, אבל מעולם לא הרמנו ידיים ולעולם לא נרים. מעולם לא נכנענו לייאוש ולעולם לא ניכנע.
יאסר ערפאת, ישראל תובעת ממך היום את דמיו השפוכים של שר בישראל, כי ידיך דמים מלאו. אין לנו ואנחנו לא רוצים שתהיה לנו ארץ אחרת. כאן נולדנו וכאן יוולדו לנו כל דורות העתיד של העם היהודי. אנחנו רוצים חיים משותפים, אנחנו רוצים שלום מתוך כוח ועוצמה. הרגו בנו כעם ורוצחים אותנו כיחידים, אבל נצח ישראל חזק יותר מכולכם, כי אין רצח מוצדק, אין דעה שניתן להכריע אותה בכלי משחית, אין רוח לאומית ופטריוטית שישנו את דרכם בגלל איומי מתנקשים.
הערכתי אותך מאוד יריבי רחבעם, גנדי, אוהב ושומר עמו ישראל. באנו יחד בשערי משכן הדמוקרטיה. אתה ישראלי מנוסה ומצולק, ואנחנו הדור הבא של מנהיגות ישראל.
היית לי ולרבים מחבריי למעורר ולמתסיס, לדורש מחשבה ותובע מענה. הערכים המוחלטים שלך היו לאמת המידה של התומכים ושל המתנגדים. אתה היית עשוי מחומר אציל, שלא מתרכב ולא עושה פשרות, מתכת טהורה, זהב הארץ, המקרין על כל שאר הדעות והפשרות של מחלוקות ישראל. היית קנאי לארצך, למולדתך ולבית אביך. וכדרכה של קנאות, של מוחלטות מושלמת, לא רצית לשנות את דעותיך או להחליף את הנושא. בגללך שאלתי את עצמי השכם והערב: האם הוא צודק? לא הסכמתי עם מסקנותיך, כמו שבעיניך אנחנו טועים בדרכנו. ואף על פי כן, ובגלל כל אלה, אין אחד מכולנו, על כל פלגינו, שלא אהב והעריך אותך. אציל דמוקרטי עיקש, קנאי הקשוב לכל הדעות, איש רעים, אדם של אנשים, ספרא וסייפא.
היו לנו ערכים משותפים: אהבת העם והארץ, אהבת השפה ומקורה התנ"כי. לא היה לה לישראליות אוהב גדול ממך. התנית אהבים עם השפה העברית. הלכת ושרת בכל שביל משבילי הארץ המופלאה והדואבת הזאת. העמקת ללמוד את תולדותיה. רצית לדעת את העתיד מכוח שורשיך בעברם של העם והארץ. סגנונך היה כולו, מראשית ועד אחרית, סגנונו של פלמ"חניק גאה. כמו שהעדת עליך ועל חבריך כאן בכנסת לא מזמן, היית חייל ב"צבא יחפנים עליזים, שהסתפק במועט, שנשקו היה דל, שלא התאונן, לא גנח ונשא את עמו עלי שכם בהרגשת שליחות.
מעולם לא חיית בשום שנה אחרת מלבד תש"ח, שנת הקמתה של המדינה. ההקמה עוד לא תמה, המאבק עוד נמשך, האויב עוד בשער, הכדורים שורקים ואין לך צוואה אחרת מלבד מילותיו הנשגבות של חיים גורי משורר דורך: "כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת, אין עם אשר יסוג מחפירות חייו...אוי ארצי האהובה...מה דבקנו בך ללא מילים אהבנוך מדם החללים".
היום נוספת עוד מצבה לשורה הארוכה של גופותינו, מצבתו של קצין ומאמין, השר חבר-הכנסת רחבעם זאבי זכרונו לברכה, חללה האחרון של ארץ ישראל, קורבנה הבכור של מדינת ישראל.
יהי זכרך, רחבעם, ברוך.