זכיתי לוויה יחידה במינה: היה לי חבר, משה. משה אפרתי, סגן משה אפרתי - מ"מ שריון - הי"ד
את משה פגשתי כאשר צעדנו שנינו את צעדינו הראשונים בפנימיה הצבאית: בחודש ההכנה. ומאז - לא נפרדו דרכינו.
שנינו זכינו להיות בין אלו שסיימו את חודש ההכנה ולהמנות על חניכי הפנימיה. ושוב ביחד: אותו חדר, אותה מחלקה, אותה כיתה.
אט אט התהדקו הקשרים בינינו ולא בכדי - היינו הידידים הטובים ביותר.
בסדרות ובאימונים - תמיד היינו בני זוג לאוהל - תמיד היה אצלו הכל מוכן ותמיד ידעתי כי אוכל לסמוך עליו בכל. בגמנסיה, כשהיינו יושבים קרוב, תמיד היינו שנינו "טסים" יחד מהכתה. באנגלית התקשה. ואני במתמטיקה - היינו בהסכם תמידי "להחלפת ידע..."
בשמינית היינו שני בעליו הבלעדיים של חדר 4 המפורסם - היתה ביננו חלוקת תפקידים כך שאף פעם לא קרה שנושא מסויים הוזנח.
"ללמוד" - למדנו יחד. אך להתאמן - תמיד, יחד.
היו בעיות. כאשר היינו מחלקים את השעו ת בחדר בערבי המסיבות - לא פעם השאירנו משה לחכות קצת בחוץ...
כשסיימנו - יצאנו שנינו לבד לתור את אירופה. מאו תצילומים, ועשרות חוויות. נהיגה פרועה באוטוסטרדות באנגלית. בילויים ברובע "הפנסים האדומים" והנערות בהולנד וגרמניה, לונדון וקופנהגן, בריסל, שוויץ, אוסטריה, ונציה, נפולי, המערה הכחולה, רומא, תל אביב.
כשהתגייסנו - "נפרדו" דרכינו: משה לשריון ואני להנדסה.
בקורס הקצינים נפגשנו יחד. את פתרון התרגיל המסכם העתקנו יחד. בהחבא...
עברה שנה. ואז, רעידת האדמה. מלחמת יום הכפורים. ידעתי שמשה נמצא עם חטיבתו בצפון. "אל מול פני המלחמה החזקה".
משה היה חזק. הפלדה שהתימרה להגן עליו - היא היא שהתמוססה.
משהו למעלה, שהיה צריך להשגיח עליו - התרשל. בצורה כה מכאיבה. כה בלתי נסלחת!
וגם כיום. סגן משה אפרתי - מ"מ השריון - חברי לשנות חיינו היפות ביותר - חי בלב ובנפש.
סגן גדעון ש.רשף