נולד ב-1954, יליד הארץ בן למשפחה שישבה בארץ ארבעה דורות. קיבל חינוך לאומי ברוח האידיאלים של עם ישראל.
למד בבית ספר "הלל" ברמת גן ולאחר בבית ספר ממלכתי "אוסישקין" ברמת השרון. המשיך את לימודיו בתיכון עיוני בנוה מגן.
ה-18 באוקטובר 1973 היה אחד הימים המכריעים בקרבות מלחמת יום הכיפורים. המצרים ניסו במשך היום לתקוף פעמים מספר את כוחותינו ממערב וממזרח לתעלה. כח המשימה של צה"ל תוגבר בעיקר ממערב תעלה ובגזרה המרכזית ביחידות שריון ובארטילריה. הכח המשיך במשימותיו ופגע במפקדות, במתקנים, בסוללות ארטילריה ובסוללות טילי קרקע-אויר.
פרט אחד עשוי להבהיר לנו את עוצמת הקרבות ואת היקפן ביום הגורלי ההוא. בהודעת דובר צה"ל משעה 15.00 ביום ההוא נאמר:
ההתקפות נהדפו ובקרבות הושמדו כ-100 עד 110 מטנקי האויב.
ה"קו החם" פעל כל היום וכל הלילה בין הבית הלבן בוושינגטון לבין הקרמלין במוסקבה. האיכות הישראלית הועמדה במבחן הכמות הערבית ונאלצה להתמודד איתה.
ב"חווה הסינית" היה אחד ממרכזי הקרבות הקשים והמרים ביותר.
הטנק של רחמים נפגע פגיעה ישירה בקרבות אלה וארבעה אנשי הצוות הצליחו להימלט מן הטנק הבוער. רחמים נשאר בו ונספה.
לא היתה זו הפגיעה הראשונה של הטנק בו נהג רחמים. שבוע ימים לפני כן, ב-11 באוקטובר כבר נפגע הטנק, אולם לא בצורה כה חמורה ואז הצליחו לתקנו והמשיכו בלוחמה בכל העוז והמרץ.
רוח חלוצית של מסירות לעם ולמולדת פעמה בו ברחמים מאז ומתמיד. כשגויס לצה"ל בשני בפברואר 1972 דרש גיוס לחיל קרבי וכך הגיע לחיל שריון. עבר תקופה של אימונים קשים וידע להתגבר על כל הקשיים, על כל המכשולים כשחיוך מרחף על שפתותיו.
בכל ימי שירותו בצה"ל נמצא במעוזים לאורך התעלה.
ביום כיפור נמצא בחופשה אולם מששמע שפרצה מלחמה יצא מיד לנקודת האיסוף של יחידתו, כדי להצטרף אליה בהקדם האפשרי ולתרום את חלקו בהדיפת האויב ובבלימתו.
גם אביו שרת בצבא ודאגתו היתה נתונה יותר לאביו ולשלוש אחיותיו מאשר לעצמו. כותבת אמו:
...רחמים היה אהוב על מכריו, חבריו ומוריו. מעשי קונדס לא חסרו לו, ועל כן אהבוהו. היה אוזן קשבת לבעיותיהם של חבריו ועזר להם לפותרם. חבריו לנשק העריצוהו ואהבוהו בשל מסירותו ועזרתו לכל דורש. ספרו, כי אם רצו לעשות מצב רוח טוב, היו חייבים לבקר את רחמים.
היה מסור למשפחה ותמיד בזמנו הפנוי עזר בבית המלאכה של אביו, אהב ודאג מאוד לשלום שלוש אחיותיו. ממכתביו בימי שירותו בצבא ובימי מלחמת יום הכיפורים שפעה הדאגה הרבה, האהבה, הנשיקות והגעגועים לראותם ולהימצא איתם בבית. דאגתו היתה לשלום אביו המגויס ואמו הדואגת בבית. הגורל האכזר מנע מאיתנו את שובו.
"איכה בני בטנק נשארת
את לבנו אתך לקחת
האהוב והנערץ אלינו לא חזרת
מה ימלא את החלל הריק שהשארת.
הימצאו המילים לבטא את הכאב העמוק,
הימצא ביטוי שיגדיר מהו מוות,
הימצאו המילים לבטא אישיותך
התמצא שירה בה נחמה.
גם בהילקחך מאתנו
זכרך שמור עמנו
דמותך בלי הרף לנגד עינינו
חיוכך המתוק חסר לנו".