רותי נולדה ברמת השרון, אביה, הרמן, יליד גרמניה נותר יחיד מכל בני משפחתו אחר השואה. רותי היתה הבת הרביעית בהבדל של עשר שנים מאחיותיה הגדולות. למדה בבית הספר "אורנים" ולאחר מכן בתיכון מקצועי על שם רוטנברג. התנדבה למשמר האזרחי ולמדה פקידות. היתה תלמידה מצטיינת.
עבדה בועד הפועל המרכזי במחלקת הנוער.
באוקטובר 1978 התגייסה לצה"ל והדבר שימח אותה מאוד, אחר סיום הטירונות עבדה כפקידה בבסיס בתל השומר. שמחה שתוכל לחזור יום יום הביתה, מכיוון שהוריה היו כבר מבוגרים ואחיותיה הבוגרות נשואות ומחוץ לבית. כעבור זמן קצר הגיעה למסקנה שאין זה שירות צבאי ממנו יכולים להגיע יום יום הביתה ואחר השתדלויות רבות הוצע לה לעבור לצפון או לבסיס חיל האויר באופירה. היא העדיפה את האחרון על הראשון, סרבה להיות פקידה ועברה הכשרה לשירות במרכזיה. היא היתה מאושרת בתפקידה.
רותי מצאה את מותה כמרכזנית בבסיס של חיל האויר בדרום. בשטפון אדיר של מי נחלים וודיות שהציף את הבונקר.
"אולי מוכנה את לעשות לי טובה ולהתחלף אתי בתורנות הלילה במרכזיה?" שאלה חיילת את חברתה, רותי פישביין, בת ה-19 ששרתה יחד עמה בדרום.
"מדוע לא?" השיבה רותי בחיוב לבקשה, שלא היה בה שום דבר יוצא דופן או בלתי רגיל. אי אפשר היה להעלות על הדעת בדמיון הפרוע ביותר, שהסכמה תמימה זו, להתחלף בתורנות-לילה, תעלה לרותי בחייה...
שטפון אדיר של מימי נחלי הנגב הדרומי וסיני פרץ לבונקר של המרכזיה, מילא אותו מן המסד עד התקרה, ורותי טבעה במקום.
נחלי הנגב וסיני מסוכנים מאוד בחודשי החורף. מי שחוצה בקיץ את נחל אל עריש למשל, אינו חש כלל שעבר אפיק של נהר עצום. לאחר ירידת גשמי החורף מתמלאים אפיקי הנחלים בכמויות אדירות של מים. ידוע הסיפור על גדוד חיל רגלים שמפקדו קבע את מחנהו באפיקו של נחל באר שבע ולמחרת השטפון נעלם הגדוד כלא היה... באופירה היו קורבנות אדם בשנות השבעים. בנחל בשור סיפרו עדי ראיה על זרם אדיר של מים דלוחים משתפך בעוצמה ובשצף בלתי יאמן, בכל רוחב הנהר.
בנחל אל עריש פרצו שטפונות עצומים בחורף 1975 נגרמו קרבנות בנפש הבדואים של סיני שישבו באפיק הנחל כל ימות השנה.
בבסיס חיל האויר של שארם, פרץ באותו לילה זרם אדיר שירד מן ההרים וסחף אתו חלקים מן הכביש במרוצתו אל הים. השעה היתה 2.30 לפנות בוקר. סופת רעמים וברקים (תופעה נדירה מאוד באזור) השתוללה בכל עוז כשהיא מלווה את המבול שניתך מן השמים בהבזקי אורות וקולות נפץ. על בסיס חיל האויר בשארם ניתכו המים כמתוך דליים. זרם הגשם ירד מן ההרים פגש בזרם מי הואדיות וטונות אין סופיות של מים עברו, שטפו, סחפו וניתצו את כל הנמצא בדרכם.
בשעה שלוש לפנות בוקר התדפקו החיילים על דלתה של רב"ט ויויאן קרפ, החובשת והודיעו לה שהבסיס מוצף. קווי הטלפון שובשו, משום שהמים חדרו לכל מקום. "מן המרפאה בה הייתי ועד המרכזיה, ראיתי רק בריכה אחת גדולה של מים" סיפרה.
השאלה הראשונה שהטרידה את מותה היתה:
מה עלה בגורלה של חברתה הטובה, רות פישביין, שהיתה תורנית במרכזיה באותו לילה. רק חצי שעה קודם לכן דיברה איתה בטלפון ורותי לא הזכירה דבר על חדירת מים אל תוך בונקר המרכזיה, אך לפי המצב בשטח, העריכה ויויאן, שבשלב זה כבר מוצפת המרכזיה עד הגג.
האם הספיקה רותי להמלט?
דעות החיילים היו חלוקות. חלק מהם טען שראו את רותי יוצאת מן המרכזיה. אחרים לא ידעו דבר על גורלה. ויויאן וחבריה החלו לחפש את רותי ברחבי הבסיס.
בינתיים נתחדש השטפון. המים החלו להציף את החדרים ועלו מעלה-מעלה. הגנראטורים כובו בשל סכנת התחשמלות. אנשי הבסיס שחיפשו את רותי, שבו בידיים ריקות. האמת המרה החלה להתבהר - רותי נלכדה בבונקר המרכזיה.
החיילים קדחו חור איורור בתקרת המרכזיה והציצו פנימה. אכן, התברר שהמרכזיה מוצפת עד הגג. הוחלט להזעיק צוללנים מבסיס חיל הים, כדי שיוכלו לבצע חיפוש בתוך הבונקר המוצף. חיילי הבסיס החלו לשאוב את המים מתוך הבונקר והצוללנים תודרכו על מבנה הבונקר וחדרו פנימה.
בצלילה השניה גילו הצוללנים את גופתה של רותי בתוך המרכזיה...