תפריט נגישות

סרן דניאל סנאנס ז"ל

קו"ח מתוך ספר "בנינו", רמת השרון


צעיר חינני, בעל אישיות מקסימה, עליז שהחיוך לא סר מעולם מעל פניו. משחר ילדותו נשא עיניו לכל מה שקשור לטייס. בנה דאונים, גוייס לקורס טייס, עבר את כולם בהצטיינות והיה לנווט. שרת בטייסות של כל סוגי המטוסים שחיל האויר קיבל והיה לבעל מקצוע ממדרגה ראשונה ובכל זאת קיפח את חייו בטיסת אימונים בדרום, באזור קציעות.
מפקד יחידתו נפרד ממנו במלים חמות בכתבו: "דני היה יקר לנו - חבר לכולם. אדם וקצין מצטיין, הירבה לסייע לחבריו וביצע תפקידו במסירות ובנאמנות"?
שבע השנים הראשונות של חייו עברו עליו בעיירה בשם וואזן במארוקו, המפורסמת בקרב היהודים בשל צדיקים שהובאו שם לקבורה ומדי שנה עולים המונים על קבריהם. בשנה השמינית לחייו, ב-1964, עלה ארצה עם הוריו, יעקב ומרים, בהיותו הבן השלישי. המשפחה השתקעה בשכונת מורשה ברמת השרון. את שנות לימודיו הראשונות עשה דני בבית הספר העממי על שם אלי כהן. החל משנת 1972 המשיך בלימודיו כחניך הפנימיה וכתלמיד בבית הספר התיכון בניאר בירושלים. ליד שני תחביביו, צילום ואסטרונומיה, נמשך לטייס, נרשם לחוג לתעופה בבית הספר והיה פעיל מאוד במסגרתו במשך שלוש שנים. הוא בנה דאוני צלילה בחופש הגדול ובצע בהם עשרות טיסות. כל מאוויו נתונים היו לענף ספורט זה וכאשר נשאל לסיבת הדבר, השיב:
"ראשית, ההנאה שהנני מפיק מן הטיסה, עולה על כל הנאה אחרת. שנית, הנני מקוה שאם אתמחה בענף, כפי שצריך, יהיה עתידי מובטח, ברמת חיים גבוהה".
שרותי בצבא החל בקורס טייס, אליו נרשם בנובמבר 1975. העניינים לא התקדמו בקלות ועליו היה להתגבר על קשיים לא מעטים. עבר שלב קשה של לימודים, ולאחר מכן טיסות ראשונות במטוס מסוג פייפר. הנה חוות דעתו של מפקדו הראשון:
"דני היה חניך טוב, קיבל בשקט ובתשומת לב מרובה כל מה שנאמר לו ומוכן לבצע. בחור חיובי מאוד. לא היה חזק מבחינה גופנית, אולם למרות חולשה זו, השתדל לבצע כל משימה שהוטלה עליו ושמר על מוראל גבוה, אם לשפוט לפי החיוך התמידי, שהאיר את פניו, מצב רוחו היה טוב עליו. בשל מצב רוחו העליז נתפס לעיתים קרובות במעשי קונדס קטנים, בטייסת הבואינגים זכה לתואר של הצעיר שבחבורה - בטקס שערכו לו הודבק לו התואר "סני בוי" (SUNNY BOY).
במרס 1976 סיים בהצלחה קורס קדם מכין נווטות. הוא המשיך בהשתלמותו בעקשנות וכבר בנובמבר אותה שנה סיים שוב בהצלחה קורס ראשוני נווטים.
בסוף פברואר 1977 סיים קורס והיה לנווט. בסוף אותה שנה אושרה לו דרגת סגן-משנה ודני היה לקצין בצבא הגנה לישראל.
הוא לא הרפה מהשתלמויות נוספות וסיים בהצלחה קורס צוות אויר בבית הספר לטיסה. הוא היה מאושר נתרם מכל יכולתו לביצוע המשימות שהוטלו עליו, הוא שימש מדריך טייסת הדקוטה והוכיח רמה מקצועית מצוינת, הוא שמח לעסוק בנושא הדרכה, שמח לתת מכל שיש לו לאחרים ולפתח את חניכיו מבחינה מקצועית. הוא היה איש צוות טוב במטוס, במיוחד בטיסות ארוכות טווח. יצר סביבו אוירה טובה, היה חבר טוב לעבודה מכל הבחינות, אחראי ומבין ענין. תמיד ידע להתחלק בכל מה שיש לו. חדרו בבסיס היה מרכז, נוח, יפה ומבוקש. הכל רצו לישון בו. הקורסים שעבר חישלו אותו והפכוהו לאיש מקצוע משובח. בכל מקום שהיה הישרה אוירה נוחה של בטחון.
הנה סיפור קטן האופיני לו: אמי שאלה אותו מה קורה בטיסה בשעת גשם. האם אין זה כרוך בסכנה עבור המטוס והצוות? תשובתו היתה: "הרגעי אמא ישנם כל כך הרבה טייסים שיוצא לי לטוס פעם בחודש ואני טס רק ביום של שמש..."
דני חילק זמנו בין שמים לארץ, בין טיסה לבילויים. למד צרפתית, למד כלכלה באוניברסיטת בר אילן.
מפקד הטייסת רב סרן ישראל בן חיים כתב עליו:
"דני ואני הגענו באותה תקופה לטייסת. הוא כמדריך ואני כמפקד הטייסת. שנינו היינו חדשים למטוס ("דאקוטה") ולאנשים בטייסת.
לא עבר זמן רב עד שהבנתי שדבי נקלט מהר והוא טוב ממני. ההיכרות בינינו נתהדקה כאשר למדנו יחד את המטוס החדש. דני, שהיה בקיא במערכות מתקדמות, עזר לי להשתלט על הנושא. לאחר שנופל חבר, יש נטיה לזכור ולתת ביטוי למעלותיו הטובות. אצל דני בלטו התכונות הטובות ודי מהר הבנתי, כי הבחור הינו יחיד ומיוחד. על דני אי אפשר היה לפקד בדרך הרגילה, המסורתית.
חיוכו היה שם קץ לכל ניסיון לפקד או להורות. קיבלתי ממנו את התחושה שאם ברצונך להיות מפקד, הרי רצוי שתעשה זאת בתבונה ובהגיון ולא - עדיף שתשתוק.
אם כי היה רך בשנים וצנוע במימדיו, היה משכמו ומעלה באופיו וברוחו. רוח טובה שרתה סביבו והשפיעה על כולנו. טייסת הינה בסך הכל קבוצת אנשים שלהם מכנה מקצועי משותף, זה הופך יחידה כזו לטייסת טובה, מגובשת ולוחמת, הם אנשים כמו דני.
דני גרם לכולנו להיות טובים יותר כלפי האחרים וכלפי עצמנו. כאשר אחד בסביבה כמו דני, אתה נדרש למאמץ, כדי להשתוות לו, בחברות, ברמה המקצועית ובעצם, בכל, וזה עשה אותנו ליותר טובים. אין אתה מכיר אדם עד שתפגוש במשפחתו. היכרותי עם המשפחה גרמה לי להכירו טוב יותר ועמוק יותר. תחושת הכאב על הסתלקותו רק החריפה.
החלל שהותיר, לא יתמלא...".

בניית אתרים: