נולד בתל אביב בשנת 1957, והתחנך באילת.
התגייס לצנחנים בשנת 1975 ובשנת 1976 עבר עם משפחתו לרמת-השרון.
נפל באסון המסוק הגדול בבקעת הירדן בשנת 1977, עם 53 מחבריו - בן 20 היה במותו.
כבר בשנות ילדותו התבלט עוזי ביופיו המיוחד, בקסם, בכריזמה וביטחון רב, בספורט, ענף שהצטיין בו במיוחד והגיע להשגים מרשימים, וכפי שחבריו אומרים עליו. "בספורט לא היו לו מתחרים, יש לו כח טבעי עצום". בשלבים מסוימים "צמחו" לו הכינויים "קטר" ו"כור אטומי" - פשוט היה רץ ולא מתעייף.
כפי שבלט בענפי הספורט, תפס גם מקום מרכזי בהצגות ומסיבות בבית הנוער באילת ובבית הספר. זכורה לנו אחת ההופעות בה היה עוזי הבן היחידי בין בנות המקהלה, עליו אי אפשר היה לוותר.
עוזי היה חבר במועדון השייט באילת, הוא תפס מקום מרכזי במועדון השייט וחבריו מנציחים את זיכרו מידי שנה "ביום העצמאות" בשיוטים הנושאים את שמו, ומשתתפים בהם גם חבריו וגם חברה צעירים יותר ממועדון השייט שאמנם לא זכו להכיר את עוזי אבל מרגישים שייכים ויום זה מרגש גם אותם.
בתחילת גיוסו רצה להיות טייס אך בסופו של דבר החליט ללכת ליחידת חי"ר מובחרת ומספר אחד ממפקדיו: "כבר בהתחלה היה ברור שיש בבחור משהו מיוחד ועוד בבקו"מ היה ריב בין הגדודים למי יצורף, גם בפלוגה היה ויכוח ואני זכיתי! ובאמת זכיתי!
"כבר בימים הראשונים ראינו אותו תמיד ראשון בכל, בריצות קצרות, בריצות ארוכות וקשות, בכושר גופני ובשיעורי נשק. תמיד ראינו שהתאמת להיות ראשון ואכן מצליח, ראשון להתנדב לכל משימה. אם זה שמירה או תורנות, תמיד בענינים!"
עוזי היה פעיל, מלא מרץ ושמחת חיים, מבט נוקב ורציני ולעיתים בטחונו העצמי היה ממש מופרז, לכל שאלה שעלתה היתה מיד נמצאת תשובה שהיא נוקבת, חד משמעית וברורה.
את הקרירה הצבאית שלו המשך בקורס מכי"ם וכבר בהתחלה בחר לו דרך שונה משאר חבריו המכי"ם. הוא גיבש לעצמו תפיסה מיוחדת בחינוך החיילים: לא וויתר, התמיד והלך בקו שבו האמין וכך רצה לחנך את חייליו שהביעו מרירות אבל הוא היה בשלו, נוסך ביטחון ומדרבן, הוא היה שבע רצון עם תוצאות עבודתו ובעלון סיום מחזור כתב על חייליו-חניכיו: "עם חיילים כמוכם, אלך באש ובמים". הוא ראה את עתידו כקצין בצבא הקבע וזה היה עבורו דבר מובן מאליו.
אפיזודה אופיינית מספר אביו, אמנון:
"הדבר חרוט בזכרוננו, כאילו ארע אתמול. היתה זו החלטתנו לבקרו באחת השבתות בפעם כראשונה מאז גיוסו, במקום האימונים שלו בבקעה, והנה להפתעתנו בדרכנו לירושלים, אנו רואים את עוזי לצד הדרך יושב וממתין לנו, כאילו ידע שנבוא לבקרו. כל החבר'ה שלו עבדו בשדות כדי לממן את מסיבת הסיום שעמדו לערוך בסוף השבוע.
עוזי אמר לנו שהיתה לו הרגשה שנבוא לבקרו ולכן גמר את ניכוש התלם שלו ראשון, והמתין על אם הדרך, כדי לא לפספס אותנו.
ביום ההוא בילינו נהדר עם כל בחורי הסגל כאשר כל אחד מהם מפרט את תוכניותיו בגמר שרותו הצבאי.
זו היתה השבת בלפני האסון ואנו היינו האחרונים שראינו את הבחורים בשיא-פריחתם. יהי זכרם ברוך!"
הורשם שאילת עשתה על עוזי, היה כה עמוק שאחת מתוכניותיו היתה להשתקע באילת, לאחר שחרורו מהצבא, דבר שלא זכה בו.
הנה קטע מתוך שיר שכתב עליו אחד מחבריו:
אך בין ז"ל הזלזלים
הכרתי אחד מז"ל הזלזלים
תלתל שחור נופל על מצח
עיני שקד מבט לנצח
קופץ רוקד ורץ בשטח
צוחק עולז תמיד לבטח
אולם פתאום נאלם לנצח
האם אכן? האם?
שחור אראה שחור אחוש
קודר אני על מות אהוב
אבל אני על נ"ד לוחמים
ושבעתיים על אחד הזלזלים (עוזי).